משפטים שמגיעים ממקום מיסטי

פעם, על השאלה למה כתבתי את התסריט של אהבה קולומביאנית היתה לי תשובה פשוטה. הכל התחיל בגיל חמש עשרה וחצי כשראיתי את הסרט של מרטין סקורסיזה "החבר'ה הטובים". הבטתי בג'ו פשי על המסך הגדול וידעתי מה רציתי להיות כשאהיה גדול. מאפיונר.

אבל אז רוזנשטיין לא קיבל אותי לארגון שלו וגיליתי שאני אלרגי לליזול, והבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא עשיית סרטים. רק אחרי שהסרט יצא וחמש שנים מחיי, ומרבית כוחותי הנפשיים נוקזו ממני הבנתי שהתשובה לא פשוטה בכלל. מדוע אני כותב? מדוע אני כבר עכשיו עובד על התסריט של הסרט הבא?

בערב ש"אהבה קולומביאנית" עלה למסכים, הלכנו שי כנות ואני לסינמה סיטי. שם, בשלושה אולמות שונים ומלאים עד אפס מקום הוקרן הסרט. על כל אחד מהמסכים ניצבו הגיבורים שלנו, כל אחד בשלב אחר בחייו. עברנו בין האולמות ושמענו את האנשים שצוחקים. ואז חשבתי לעצמי, האם בשביל הרגע הזה עשיתי את הסרט?

אני חושב שהתשובה הזאת איננה מספיקה. חמש שנים של עבודה עם שכר ריאלי לשעת עבודה כמו בבורגר ראנץ', לא יכולים להיות שווים לרגע אחד של צחוק של ארבע מאות איש. בשביל זה אני יכול ללכת בערב שישי לקאמל ולהופיע בסטנד אפ.

אז אולי זה הנצח? הרי הסרטים, בייחוד קומדיות יש להודות, שורדים את הזמן. בעוד עשרים שנה ביום העצמאות יש סיכוי לא רע שיקרינו בטלוויזיה את אהבה קולומביאנית, לפחות זה החלום האמיתי שלי. אבל מצד שני ע"פ כמות הגבינה הצהובה שאני אוכל, לא ברור את מי אני אפגוש קודם, את תהילת הנצח או את התולעים בצומת ירקון.

ואולי התשובה מתחילה ונגמרת בתמונה אחת פשוטה. גבר בן שלושים ושתיים יושב בביתו בתחתוניו. מקיש שורות דיאלוג על המחשב, פורץ מצחוק מעת לעת, ולפעמים מתרגש עד לכדי דמעות. מסביב מתרוצצים ערימות של ילדים, ולרגע אחד ארוך הוא מרגיש מאושר. כי בסופו של יום זאת התחושה היחידה שהצלחתי להתמכר אליה, הרגע שבו אני כותב מילים שלא אני המצאתי, כשהדמויות בתסריט, מתחילות לדבר מעצמן, משפטים שמגיעים ממקום מיסטי שלא אמור להיות קיים, אם אתה אחד כמוני, שלא מאמין באף אחד מהאלים. גם לא במוזות.