מי יהיה איכס השנה בקולנוע?

ללא ספק הסרט הישראלי הדוחה ביותר שנראה על מסכנו זה זמן רב. ההצלחה המוצדקת של סרטו הקודם "חתונה מאוחרת" עלתה לדובר קוזאשווילי לראש יחד עם הוויאגרה, הקוק ועוד אי אלו נוזלים ואבקות. הוא לא הסתפק רק בלכתוב ולביים את הפיאסקו הזה, אלא בחר גם לגלם בעצמו את אחת הדמויות הישראליות המבחילות ביותר שנוצרו, לצד מגוון דמויות גבריות אלימות, טיפשות, שוביניסטיות וחרמניות העושות את המוות לנשים הפאסיביות והכנועות שלצידם. כבר שנים שנשים לא הוצגו בצורה כל כך מכעיסה בקולנוע הישראלי. אם יטען המשורר כי הסרט מתהדר בהצגת תמונת עולם אותנטית ריאליסטית וכנה, נשלח אותו לסרטו הקודם כדי שיבין איך לעשות זאת כראוי. זאת אומרת, מבלי לשלוח את צופיו אל שקיות ההקאה.

כי עם הצלחה צריך להתווכח. נראה כי הסרט מיועד בכלל לעיניים זרות ולא לעיני הצופה הישראלי. הסרט נראה ונשמע כמו סרט אמריקאי וכך גם השטחיות שהוא לוקה בה, הקלישאות התסריטאיות, הדימויים המשומשים, הרגש הפלסטיקי, וכמובן ההפי-אנד התלוש והאופטימי בכוח שהודבק לו. הניסיון היומרני להתעסק בסרט אחד גם בשואה, גם ב"מצב", גם בכיבוש, גם בדמות הגיבור הישראלי שאינו בוכה, גם ביחסי גרמנים-ישראלים, יהודים-נוצרים, ערבים-פלשתינאים-ישראלים, סטרייטים-הומואים, גברים-נשים הוא ניסיון שנידון בהכרח לכישלון. וכמובן, אם נשמע שוב את הביצוע המחודש ל"סינדרלה רוקפלה" נאלץ גם אנו להגר לגרמניה. שייסה.

אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנה מככב ברשימה עקב הופעתו הלא מצודדת של איבר זכרותו הפרוע של גיבור הסרט, יורם חטב. טוב הבנו, ערום גברי פרונטלי הוא הבון-טון של הקולנוע הישראלי. אחרי שסבלנו ממפגן הזוועה של איברו הזקור והוויאגרוני של הגרוזיני הנזכר מעלה, והתרשמנו למאית השנייה מאיברו הלא נימול של קנוט ברגר מגיע תורו של חטב ג'וניור להפציע על המסך, ולמשך זמן יקר במיוחד. לאורך רוב הופעתו בסרט מתהלך לו החטב בבגדי הולדתו ברחבי תל-אביב המיוזעת, ומנפנף באיברו כטווס נודיסט בעל נטיות אקסהיביציוניסטיות. כבר נכתב על חוסר האסתטיקה שבשערות ערוותו הלא מסופרות, ואנחנו רק שואלים איפה "הרשות המפקחת" כשצריך אותה באמת. מהתחת הלבנבן והנאה של שכטר עושים סיפור ועל אותו שטרונגול שותקים?

עוד סרט שחושב שהוליווד זה כאן, ומרים את אחת ההפקות הגדולות שנראו כאן, אך שוכח שאת ההשקעה הגדולה יש להשקיע דווקא בתסריט. מדובר באחת העלילות המוזרות והמופרכות שנראו השנה בתוך תסריט רדוד, לא מהודק, הסוגר את קצוותיו במהירות ובחוסר אמינות משווע. סרט שבסופו של דבר לא אומר הרבה על המציאות אותה הוא מתאר, הניצל רק בזכות המשחק המשובח של רוב משתתפיו. גם כאן עשה לנו ההפי-אנד צרבת בגרון ולמרות שניסינו, לא הצלחנו להתעלם מהגזענות הלא ממש סמויה. אמנם זהו סרט ללא בולבול אופנתי לרפואה, אך במקום זכריות מתפרצת קיבלנו ערום נשי מפואר מיד בפתיחה ואף מעט לסבו-שיק. חצי נחמה.