אומץ או יכולת?

היום כשכולנו שמחים על מדלית הזהב של גל פרידמן, אנו אוהדי הספורט בארץ ואלו שממנים את שלל הענפים צריכים לקחת כמה דקות ולזוז הצידה, אולי למצוא איזו מראה קטנה ולהביט בה טוב טוב. אתם רואים את החיוך הזה, הוא כל כך אמיתי, כל כך טהור ויש לו רק שתי צבעים כחול ולבן. אנו מכירים אותו. הוא הופיע אצלנו כבר בעבר רק שהפעם הוא רחב יותר.

כמו רבים, גם אני מחשיב את עצמי לחובב ספורט מושבע וככזה עלי להסתכל על 48 השעות האחרונות שעברו עלינו. נתחיל ממכבי חיפה, שוב קבוצת כדורגל ישראלית אכזבה ברגע האמת (זיכרונות מאוסטריה) ויום לאחר מכן, גל פרידמן הביא לנו מדלית זהב ובנוסף מכבי ת"א עלתה לליגת האלופות.

מבלי להוריד דבר מההישג של מכבי ת"א, עלי לציין את העובדות הפשוטות והידועות. מכבי זכתה בכרטיס לליגת האלופות כבר לפני העלייה למגרש, עקב הניצחון הטכני, אבל גם בלעדיו היא קרוב לוודאי הייתה עוברת את היוונים, השאלה היא לאן היא תגיע בליגת האלופות? תנו לי לנחש שהיא תאבק על המקום השלישי המוליך לגביע אופ"א וגם זה רק אם היא תקבל בית סביר. מכבי חיפה, בני סכנין ומכבי פ"ת, גם לא יחדשו סדרי עולם בכדורגל האירופי.

מנגד עומדים להם היום גל פרידמן, לי קורזיץ, אריק זאבי ועוד בערך כעשרה ספורטאים שהוכיחו את כישרונם הייחודי ברמות כאלו ואחרות (יש עוד תחרויות חוץ מאולימפיאדה), אותם ספורטאים זוכים כעת לתהילת עולם, אך גם היא תחלוף מהר וספק אם מישהו שאינו עוקב יום יום אחר מדורי הספורט אך לבו רווח היום, יזהה את אחד מהם הולך ברחוב בעוד שבועיים.

חבריי, אוהדי הספורט האמיתיים. לנו יש את הכוח לשנות את זה. ראשי חוגי הספורט בישראל ובראשם השרה לחינוך מדע וספורט לימור לבנת, עומדים מול הצטלבות דרכים גדולה שיכולה לשנות הרבה דברים בספורט הישראלי. מצד אחד (ולצערי זהו הצד שאני צופה שהם יבחרו בו), הם יכולים לקחת את הרגע הזה ולהשתמש בו בשביל עוד תצלום, מסיבה מלאת טפיחות שכם שקריות על המאמץ שלהם בהישג וכו'. ומצד שני, הם יכולים לקחת מהרגע הזה את כל הקסם שבו ולזרוע כאן שדה ספורטיבי חדש.

אני לא חושב שזה רע לחקות רעיונות טובים, ולכן אני ממליץ לראשי הספורט בישראל להחליט באופן נבון ושקול כי ישראל הספורטיבית תיהפך מהיום לאט לאט למדינה אשר שמה את יעדה על הצלחה בתחומי הספורט הפחות פופולאריים, כמו טניס, שייט, ג'ודו, גלישה וכל שאר ענפי הספורט שנחשבים בעיניי הכלל כלא מעניינים. לא חסרות דוגמאות למדינות כמו שבדיה או נורבגיה אשר אין להם ייצוג בליגת האלופות כל שנה, ומנגד הם מתמחים בענפי ספורט אחרים. הרי זו לא שאלה של יכולת, זו שאלה של אומץ. התהליך יהיה כואב בהתחלה, אני בטוח, אך את פירותיו נראה אולי באולימפיאדות הבאות. יש להעביר את הממון שמתבזבז על הכדורגל והכדורסל בארץ, לטובת הספורטאים האולימפיים שלנו אלו שכאן עכשיו ואלו שיבואו בעתיד.

לכל אוהדי הכדורגל והכדורסל מביניכם שכעת חושבים שאני אידיוט, תנו לי להגיד לכם מה יקרה בענפי הספורט הללו. אם נשים את הכדורסל בצד, הרי מכבי תל-אביב תמשיך להיות אלופה בכל מקרה ותקציבה אינו נשען על כספי הטוטו. המהלך ישפיע על הכדורגל שלנו גם כן לטובה: מה שיקרה הוא ששחקנים שהיו רגילים לקבל שכר בגובה מסוים, ייאלצו לקצץ בשכרם דבר זה יוכל להוביל למצב שבו הם יעדיפו (בתנאי שהם לא מפונקים) לשחק באירופה וייתכן שבליגות לא כל כך נוצצות כמו הליגה בלגית, האוסטרית, פולנית ואחרות, אשר בהן הם יקבלו את השכר שפעם שולם להם כאן.

דבר כזה יעזור לנבחרת ישראל להתקדם, כי בואו ונודה שאימון של קבוצה בליגה הסקוטית למשל שווה ערך מבחינת הכושר הגופני הטכניקה והטקטיקה למשחק ליגת העל שלנו כאן בארץ. כך ישובו לנבחרת שחקנים טובים יותר וייתכן שנוכל אולי להצליח כך בזירה הבין-לאומית. אני מזכיר לכם את דגם שבדיה: הפעם האחרונה שהיה לשבדיה ייצוג בליגת האלופות היה די ממזמן, אבל לפני חודש הם שיחקו ביורו וכך היה גם במונדיאל 2002 .

קוראים נכבדים. המונח של "העיקר זה ההשתתפות" עבר מעולמנו. היום יש לשאוף ליותר וכרגע הספורט ההישגי מגיע לגבהים של הענקיים. הגיע הזמן לומר לכדורגלנים וכדורסלנים "תודה,אבל כעת תפנו את הבמה". יש בשורה חדשה שכבר דופקת בדלת ומאז ברצלונה 92 ' יכול להיות שלא רצינו לשמוע אותה אז וגם לא באטלנטה 96 או בסידני 2000, אבל כעת אין אנו יכולים להתעלם. אני אוהד כדורגל וכדורסל יותר משאני אוהד ג'ודו או גלישה או שייט, אך כעת אני חש שהגיע הזמן לחשבון נפש.