בעולם אומרים שזו חוצפה ישראלית

כשהייתי בכיתה ו', ביליתי שנה (אומללה במיוחד) כילד חוץ בקיבוץ בנגב. אני והמערכת הקולקטיביסטית של קיבוץ מהשומר הצעיר לא התחברנו, והפופולריות שלי לא הרקיעה שחקים. בשלב מסוים היה לי חבר אחד, שככל הנראה הסכים להיות חבר שלי יותר כהתרסה מאשר מתוך איזו חיבה כלפיי. אבל הוא היה ילד מגודל וחזק כך שלילד מנודה כמוני היתה תועלת ממשית בידידותו המוצהרת.

ואז עשיתי את הטעות הגורלית. יום אחד הוא הלך עם כמה מהחבר'ה, ואני לא הורשיתי להצטרף. לא קיבלתי את רוע הגזירה ועקבתי אחריהם כדי לראות לאן הם הולכים. כשנתפסתי, החליט אותו ילד שהפגנתי חוצפה מוגזמת בהתחשב בטיב הקשר בינינו, שנמאס לו להגן עליי ושהוא מצטרף לחרם עלי. מעמדי החברתי, שגם כך לא היה מזהיר, החמיר בין רגע.

נזכרתי בסיפור הזה למקרא הסקנדל התורן, עם מנתח המידע מהפנטגון שחשוד בהעברת מידע לשדולה למען ישראל בוושינגטון, שחשודה מצדה בהעברת המידע הלאה לירושלים. יחסים בין מדינות, עוד יותר מיחסים בין ילדים, תלויים בתועלת הדדית. אם התועלת שאתה מפיק מידידות עם מישהו גדולה בהרבה מהתועלת שהוא מפיק מידידות אתך, רצוי מאד שלא תעשה דברים שעלולים לשנות את דעתו באשר לכדאיות הקשר.

בהנחה שהסיפור הבסיסי נכון (למרות ההכחשות הגורפות מצד ישראל, ספק אם האף.בי.איי היה יוצא עם פרטים כאלה לתקשורת, ללא בסיס כלשהו), אז המצב קשה. כמו שאומר היום בעמודים אלה ידידי דוד רוזנטל, הסיפור הזה עלול לפגוע במעמד היהודים ושל ישראל בארה"ב בלי קשר למשקלו הסגולי.

קשה לי מאד להאמין שמישהו בישראל עומד מאחורי הסיפור הזה. גם אם ניקח בחשבון את היהירות הישראלית ואת תרבות ה"סמוך", לא סביר שיש מישהו עד כדי כך אידיוט עד שלא יבין שהסיכון כאן עולה עשרות מונים על כל רווח אפשרי. ההשערה שלי היא כי היוזמה לקומבינה המזיקה הזו נולדה באייפא"ק. מדובר בארגון שעם כל מקצועיותו ותחכומו עדיין סובל מהמחלה הממארת של הרבה יהודים אמריקאים, ובמיוחד כאלה עם דעות ימניות (מהסוג ששולט בארגון) – נקרא לזה גישת החסמב"ה לענייני ישראל. הרבה יהודים אמריקאים, שמזדהים בעומק נפשם עם ישראל, מרגישים שהם יודעים יותר טוב איך באמת אפשר לפתור כאן את כל הבעיות, והצרה היא שהרבה פעמים הפתרון שלהם מתבטא באיזו פעולה פזיזה בטירוף שמתעלמת מ"המגבלות הביורוקרטיות הקטנוניות". ברוך גולדשטיין היה אחד כזה.

הבעיה מחמירה כשמי שמכתיב את הטון בוושינגטון, ובעיקר בפנטגון, הם חבורה של רדיקלים (הידועים בכינוי "ניאו שמרנים") שחולקים את אותו זעם על "מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות", העומדות בינם ובין מהלך סוחף של שינוי פני העולם. חלק מהאנשים הללו גם חורגים מאהדה לגיטימית לישראל ומניחים לעמדתם זו להשפיע על המדיניות האמריקאית שהם מעצבים. ייתכן שמישהו באייפא"ק, במקום להבין את הסכנה מכך שגישה שכזו תתפוצץ לכולנו (יהודים, ישראל) בפנים, החליט כנראה שהגיעו ימות המשיח, ותוך שהוא מלא בכוונות טובות ומתחושת כוח, החליט שהמטרה מצדיקה את כל האמצעים ואת כל הסיכונים. ועכשיו כולנו אוכלים את התבשיל המוקדח.

אישית, אני חייב לומר שאני מתבייש. לא רק בכך שבן העם שלי יכול להיות כל-כך טיפש (הרי לא מדובר בתוכניות של אויבינו, אלא במדיניותה של מי שנחשבת לגדולה בידידותנו, כלומר רמת דחיפות נמוכה בהרבה) אלא בכך שלמרות כל הכוונות הטובות, אם אכן יזם מישהו מאייפא"ק את המעשה הזה, הרי שמדובר בבגידה, והעובדה שהבגידה נעשתה לטובת מדינה ידידותית נוגעת רק לחומרת העונש, לא לטיבו הבסיסי של הפשע. כמי שמחזיק באזרחות אמריקאית בנוסף לזו הישראלית, אני יודע שקשה לעתים להפריד בין שתי הנאמנויות, אבל אין ברירה. אם אתה רוצה להיות אמריקאי, המינימום המצופה הוא קבלת ריבונותה המוחלטת של ממשלת ארה"ב. קשירת קשר להעביר דיונים פנימיים של צמרת הממשל לידי ממשלה זרה, קרובה לארה"ב ככל שתהיה, הוא מעשה חמור מאין כמותו. אני לא יודע אם לארי פרנקלין עשה את מה שהוא לכאורה עשה בגלל בצע כסף או בגלל אידיאולוגיה, וזה גם לא מעניין אותי. הוא לא הבעיה שלי. אבל אם היה איזה "חכם" מאייפא"ק שהדיח פקיד ממשל למסור מסמכים מסווגים, הוא חייב להיענש בחומרה, וכולנו – ישראלים, יהודים אמריקאים וכאלה שהם גם וגם – חייבים לנער את חוצננו במפגיע מהמעשה, הן בגלל הטיפשות והן בגלל החוצפה. אחרי הכל, בתור מדינה בלי הרבה חברים, אנחנו לא רוצים שהחבר הכי חזק שלנו יחליט שהקשר כבר לא משתלם לו.