שלום קיטה עלף

בשבוע הבא, בפעם הראשונה בחיי ובחייה, הולכת ילדתי הבכורה לכיתה א'. אני יודע מה מרביתכם חושבים על מערכת החינוך. המורים דפוקים, השכר נמוך מדי ולכן רמת הלימודים ירדה פלאים. ובכן, אני באופן אישי לא מסכים עם הקביעה הזאת לחלוטין. המורים בהחלט לא דפוקים, רובם סתם מאותגרי אינטיליגנציה מורכבת, ובכלל אין קשר בין העובדה הזאת לשכר שלהם. אם הם יקבלו יותר כסף הם עדיין יהיו מטומטמים, רק שתהיה להם מכונית יותר גדולה, מה שכמובן רק יגדיל את הסיכוי שהם ידרסו את אחד הילדים בדרך לבית ספר.

ביום שלישי דרש היועץ המשפטי ליישם את אמנת ז'נבה בשטחים המוחזקים. ואני שואל למה לא להתחיל וליישם את אמנת ז'נבה בכיתות א' עד ו'? על פי האמנה אסור להשפיל עצירים מוחזקים, אסור לכלוא אותם בכפייה בחדר בלי מזגן ואסור לא לתת להם לצאת לשירותים רק עם הצלצול, כי ככה אמרתי, ואני המורה, והצלצול הוא בשבילי. על פי האמנה הברוכה הזאת, אסור גם להכריח את העצירים לענות על שאלות קשות מעבר לשם ומספר אישי, ובטח שאסור בהפסקה להכניס להם את הראש לאסלה ולהכריח אותם לשרוק את פטר והזאב כשמישהו בשם יוסי חלפה תופס להם את האשכים ולוחץ קלות.

אחת האמונות השקריות ביותר לגבי בית ספר טוענת שפעם אנשים עם תחושת שליחות היו הולכים להוראה. דוגמא לתוצרים המשובחים של מערכת החינוך של פעם היא שרת החינוך של היום. לימור לבנת הגיבה בשמחה לתוצאות הנמוכות של מבחני המתמטיקה והאנגלית של ילדי בית הספר, שקבעו שוב שמרבית התלמידים לא יצליחו לקרוא שלט שעליו כתוב "זהירות בור", לפני שיהיה מאוחר מדי. היא טענה שהיא מכירה באופן אישי מישהי שהיו לה תוצאות הרבה יותר נמוכות, ולמרות זאת הצליחה להפוך להיות שרה במדינת ישראל.

מצב הקריאה והכתיבה כל כך גרוע בכיתה ט' היום, שמערכת החינוך החליטה השנה לאסוף לכיתה מיוחדת את כל הילדים בבית הספר שאינם דיסלקטים. ובכדי לשפר את ציוני הבגרות לימור לבנת הורידה את רמת השאלות. אז כיום אתה יכול למצוא בבגרות בלשון שאלה המנוסחת כך: אלף, אוהל. בית, זה בית. גימל זה.. ומיד מופיעה רשימה של ציורים של גמל, דלת, ועפיפון, עם ההוראה הקף בעיגול, ולידה איש קטן שמצייר עיגול.

האמת היא שהידע שבתי תרכוש בבית הספר איננו שמיש בחיי היום יום. ידע, ככלל, הוא דרך טובה לעשות רושם. הוא אמור לשרת אותנו ברגעים המעטים שבהם השיחה במסיבה עוברת לדיון שקשור לידע כללי. פתאום באמצע מסיבה, בין שיחה על הראל מויאל לדיון על מצבו של שרון, מתחילים משום מה לדבר על ספרות יפה. ברגעים אלו עליך לנצל את הידע שלך בספרות כללית אותו צברת בבית ספר. הבעיה היא שלכולנו ידע זהה בספרות כללית, ולכן הידע הזה לא שמיש. נראה אתכם באמצע שיחה אומרים: "זה מזכיר לי את שירו של המשורר אבן גבירול, 'ראה לעת ערב שמש אדומה כאילו לבשה תולע למכסה'". מה יגידו החברים שסביבך:
א. "ואוו יוסי, איזה ידע כללי בספרות יש לך, מרשים ביותר".
ב. "אבן גבירול זה לא שם של רחוב? מדוע קראו גם למשורר על שמו, הוא נולד שם? ".
ג. "הי יוסי, יא חתיכת דגנראט. זה שיר מחומר חובה לבגרות, כולנו מכירים אותו. תודה שהזכרת לנו את התקופה הכי משפילה בחיים שלנו, יא חסר טקט שכמוך".

כי זאת בעצם מסקנה חשובה מאוד בחיים. ידע יש לו ערך רק אם אנשים אחרים לא מכירים אותו. ברגע שמשהו הופך להיות ידע המוכר לכל, הוא בעצם מיותר ואין שום סיבה שבעולם ללמוד אותו. הוא לא מרשים, לא מועיל וכל אחד יכול לספק לך אותו. הוא לא נותן לך שום יתרון. וזאת המכשלה הבסיסית בבית ספר. הדבר הנורא ביותר שקרה לבלזאק הפיכתו לחומר חובה לבגרות.

הרבה פעמים הידע שכן אפשר להשתמש בו לא מחולק בהגינות. דוגמא לכך היא לימודי המתמטיקה. שם מלמדים את התלמידים הטובים חמש יחידות מתמטיקה. הללו ברוב המקרים הופכים להיות עורכי דין או רופאים ולא משתמשים בידע זה. רק אלה שלומדים שלוש יחידות מתמטיקה הופכים להיות נגרים, משפצי בתים ומנהלי עבודה. ואלה צריכים את הידע המתמטי בכל רגע ורגע בחייהם. מי מאיתנו לא ראה שיפוצניק מזיע סופר בלטות אורך ורוחב ומנסה למדוד את העומק בשביל לחשב כמה שקי חול הוא צריך. בסופו של דבר זה נגמר בהמהום של: "אתה יודע מה, תקנה שניים וחצי שקים. זה בטח יספיק". ובגלל זה הם גם תמיד מאחרים לך בשיפוץ. "הבטחת שזה יהיה מוכן ביום רביעי", אתה תטען בפניו. "נכון", עונה השיפוצניק, "אבל לא ידעתי שהמטבח שלך זה שאלה שדורשת הפעלת נגזרת שלישית. זאת שאלת כוכבית כפולה".

בסופו של דבר בית ספר הוא חוויה שמעניקה לנו זיכרונות והווי, ועל כך תהילתה. מי מאיתנו לא זוכר את השירותים בבית הספר שלמד בו. השירותים בבית ספר הם הדבר הכי מזוהם בתולדות האנושות. הם נותנים לך פרספקטיבה על לכלוך ששום חוויה אחרת, חוץ מלילה של שינה ברמת חובב, לא יכולה לתת לך. בכל בוקר היינו נכנסים לשירותים ובליבנו היתה מתעוררת חידה פיזיקלית לא פתורה, כיצד ילד בן 14 וחצי הצליח לחרבן ולפגוע בתקרה? ומדובר במרחק של שני מטר.

המורים בבית ספר עסוקים רוב השנה בגביית כספים לטיול השנתי ולדפי שכפול. במשך חודשים רבים הם מנסים להשיג מכל אחד מהתלמידים חמישה גלילי נייר טואלט. כדי לאיים עלינו הם תמיד היו משתמשים בתיק האישי. "מי שלא יביא עד מחר דמי ספרייה ואת הנייר טואלט שהוא חייב, תירשם לו הערה בתיק האישי. וזה מגיע אתכם גם לצבא". כמה מחברי הטובים ביותר מצאו את עצמם במצב מביך בבקו"ם. עומדים מושפלים מול קצין המיון שאומר להם: "חבל, חבל. קב"א כל כך גבוה, ציוני ריצה כל כך טובים, ודווקא שלושה גלילי נייר טואלט ימנעו ממך להיות טייס. חבל".

אתמול בלילה הבטתי בבתי הישנה וחשבתי לעצמי, איך שהזמן רץ, בקרוב גם היא תזכה להיחשף לעולמה הקסום של ההשכלה. בקרוב מאוד המורה תישלח אותה להירשם במזכירות, ואחד הילדים יגיד לה שיש לה אוזניים גדולות מדי ויגרום לה לעשות ניתוח פלסטי מיותר בגיל 17 וחצי. הילדה שלי בת שש וחצי, והיא עדיין מאמינה בפיות ובמכשפות. אני שולח אותה לבית ספר, ובעוד שנתיים היא תחזור מפוכחת. היא לא תאמין יותר בפיות, והיא תכיר באופן אישי לא מעט מכשפות רציניות ביותר.