אם שאלתם את עצמכם אי פעם איך זה שבאירופה לא מבינים את ישראל וכל אירוע באזורנו גורם לתגובה בדעת הקהל ההפוכה לזו שבארץ, אולי תמצאו הסבר בסיפור הבא: לפני שלושה שבועות התפרסמה בעיתון "לה ונגוארדיה" ידיעה תחת הכותרת: "התאבדויות הם גורם המוות מס' 1 בקרב חיילי הצבא הישראלי" (הידיעה, אגב, פורסמה בעמ' 6 כמעט על כל העמוד, מיקום הרבה יותר מרכזי מזו לו זכתה בעיתונות העברית, אבל הסיבה להתעניינות האירופית הגדולה בנעשה בישראל היא נושא לדיון נפרד).
43 חיילים התאבדו בשנה ב-2003, עליה של 30% לעומת 2002, כך נטען שם. בנוסף, 23 אחוז מבני הגיוס שוחררו, "מרביתם בשל בעיות פסיכולוגיות". הידיעה קושרת בין שני הנתונים האלו, ומייחסת את שניהם למצב הביטחוני. העליה במספר המתאבדים, כך נטען, היא תוצאה של השחיקה שגורמת האינתיפאדה, ואילו שיעור המשתחררים על סעיף נפשי גורם לדאגה בצבא, השואל את עצמו כיצד ניתן לגרום למגוייסים "להתגבר על הפחד מפיגועים". עד השנים האחרונות, מסופר, פניה לפסיכולוג צבאי היתה צעד דרסטי. מאז פרוץ האינתיפאדה, זהו מהלך נפוץ מאוד.
לקורא הישראלי גורמת הידיעה לתגובה שבין קימוט מצח בתמיהה, לפליטת צחוק בגיחוך. כל העובדות נכונות, רק מישהו התבלבל שם קצת כשהוא הרכיב את הפאזל. בעיניים ספרדיות, זה נראה הגיוני מאוד. לך תתחיל להסביר עכשיו למי שאינו בקיא במציאות הישראלית, שחלק מהמשוחררים הם על בסיס "תורתו אומנותו" (רק תקציר על מטבע הלשון הזה דורש סמינר של סופשבוע), ושבכל מקרה מאחורי צמד המלים "פסיכולוג צבאי" מסתתר למעשה המושג קב"ן, ושלא כל מי שפונה לקב"ן באמת סובל ממאניה-דיפרסיה. עכשיו תנסה לבאר מה זה פרופיל 21, מה זה ג'ובניקים או קל"ב, מהי תופעת ההשתמטות, ולמה היא בטח לא התחילה בשנתיים האחרונות. אבל, כאמור, בלי היכרות בלתי אמצעית עם המושגים האלה, הכל נראה הגיוני. למה? כי הפרשנות הזו מתאימה פיקס לתדמיתה של ישראל בעיני האירופים: "מקום נורא לחוץ, עם הרבה פחד ומוות", כמו שאמרה לי הידידה שהיפנתה אותי לידיעה הזו (ולא שאין גרעין של אמת ברושם הזה, אבל אין צורך להגיע לתדמית ה "אתם הולכים עם קסדות ברחוב").
מנגנון אישרור המציאות
הידיעה הזו היא דוגמא קלאסית לתופעה נפוצה ביחס בין תקשורת וקהל (שאגב תופסת לכל מקום, כולל ישראל) בניה של תפיסת מציאות ואישרורה מחדש, גם אם היא לא מצטיינת בדיוק: העורכים הספרדים כבר מצויידים בדעה כזו על ישראל, לכן הם גם פירשו את הידיעה כך. הציבור מקבל בידיעה אישרור מחדש לתפיסת עולמו, שמקורה בתוך תוכו, שכן העורכים הם חלק מהציבור הספרדי, ומחזיר לעורכים על ידי הקניית אמינות לדיווחים שלהם וחוזר חלילה. מעגל קסמים שבו כולם מרוצים.
המנגנון הזה כל כך חזק, עד שהוא גורם לקורא הספרדי הממוצע להתעלם משתי סתירות בכתבה: הראשונה היא בשל חוסר מידע - איש לא מתחמק משירות צבאי בגלל הפחד מפיגועים, כי הסיכוי למות בפיגוע לא הרבה יותר קטן ב"אזרחות". מהותה של האינתיפאדה השניה היא הרי העברת החזית מהמוצב הצבאי אל בתי הקפה. והשניה היא פשוט סתירה לוגית הרי לא הגיוני שמי שמפחד למות באינתיפאדה יבחר להתאבד. מי שמתאבד, יותר משיש לו בעיה עם המוות, יש לו בעיה עם החיים.
הכתבה עצמה אינה בעלת חשיבות. היא הרי לא "רעה" לישראל או "טובה" לישראל, רק מציירת אותנו בגוון מקאברי משהו. אבל החשיבות היא במנגנון אישרור תפיסת המציאות שהיא משרטטת. מפני שאם הוא נכון לסיפור הזה, הוא נכון גם לכל סיפור אחר שקשור לישראל "החומה", ההתנקשויות, קמפ דיוויד, תהליך השלום, או אריאל שרון. בכל אירוע, האירופאים רואים את מה שהם רוצים לראות- בדיוק כמונו, אגב. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. שרון הוא דוגמא מצויינת לעניין הזה. מאז סברה ושתילה הוא האיש הרע באירופה, ולכן כנראה, תמיד יישאר. תכנית ההתנתקות היא לא משהו שבעיניים אירופאיות ניתן לומר עליו מלים רעות במיוחד. ניתן היה לצפות שההתעקשות של שרון, על אף המפלה במשאל הליכוד ובוועידת המרכז האחרונה (שדווחה כאן בהרחבה), תזכה אותו באמפטיה כלשהי. ובכל זאת, הוא חטף על הראש. "שרון אינו מסוגל לספק אפילו את תכנית ההתנתקות, שהיא הצעד המינימלי שאותו יזם כדי להסיר מעליו את הלחץ האמריקאי", נכתב כאן השבוע בטור פרשנות. אם באירופה באמת רוצים שההתנתקות תצא לפועל, הם דווקא צריכים לתמוך בשרון, אמרתי לעמיתה לעבודה. "למה", היא שאלה. כי הוא יעשה את זה הרבה יותר בקלות מכל מועמד של השמאל, עניתי. "אה", היא אמרה אחרי 10 דקות של הסבר על ליכוד-עבודה- החזרת שטחים-דעת קהל, כולל דוגמאות מימי מנחם בגין וסיני. "לא ידעתי את כל זה".
רחוב אירופאי יוצא לחופשת מולדת בישראל ויחזור בתחילת אוקטובר.