הטור של שריאל שני

"הבוקר בשעה שבע ראיתיו מתהלך על מדרכת שפת הים, צועד בכבדות, ראשו מורד, כובעו שמוט הצידה, שקוע בהירהורים".
(הצייר חיים גליקסברג מתאר פגישה עם ח"נ ביאליק ביוני 1930 בספרו "ביאליק יום-יום", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תש"ה)

ואולי, בטרם אירעה הפגישה הזו, התנמנם המשורר הלאומי על ספסל בגנו היפה והלא סדור, שכן שנא סימטריה ותבע כי הגן שבביתו יכיל נטיעות מנטיעות שונות, משתילי הדס רכים ועד לדקל הענק שהובא לשם במיוחד ממקווה ישראל.
ואולי, טרף חלום את שנתו הלא נוחה, בעוד שראשו שמוט על כתפיו, ומגבעת הומבורג שלו מוטלת לצידו.
ואולי, נדד בחלומו אל עירו היפה, הלבנה, האחרונה, בימות הקיץ של 2004.
בחלומו, כמו גם מסביבו, ירד הלילה, והנה הוא נודד ברחובות העיר, והוא המום מרעשיה, מאורותיה, מהריחות השונים כל כך, מהפיח שכיסה את הלובן.
נעצר המשורר הלאומי מול בית מימכר למזון, המציע לאורחיו "סביח". מהו סביח זה? חנ"ב אינו יודע. הוא מוגיע את מוחו, השולט בכל מכמני השפה העברית למן המקרא והלאה. רוחה של שירת ימה"ב שורה על המלה. רבי שלמה בן סביח? הסבי"ח הקדוש?
לפתחו של בית מרזח עומד ישיש קשה יום בעל מבטא רוסי כבד, חמוש באקדח גדול ובאלה מצפצפת, משונה, שהוא מתעקש לרפרף בה על גוו וצדי גופו של המשורר. "יש במקרה נשק, אדון?", סח הישיש. המשורר אינו יכול שלא להתפלא על מוזרות השאלה. האם נשק יכול להימצא במקרה ברשותו של מישהו? זמנים אלה, מה רוחם?
בתוך בית המרזח נשמעת מוסיקה מאי-שם. בוודאי חבוי לו שם מקול כלשהו.
לפתע הוא מבחין כי שלושה מקולים נמצאים שם, וצעיר החבוש בקסדה משונה, המכסה למעשה רק את אוזניו, מנגן על-גביהם תקליטים. המוסיקה משונה גם כן: מעין בליל של תופים וברקע צעקותיו של גבר נזעם בשפת עכו"ם. לביאליק נדמה כי אנגלית היא זו, אך הניב אינו מוכר לו.
"אחלה ראפ, אחי, תבוא לדג'ה כל יום", אומר לבעל המקולים צעיר אחר.
רעפ, מקמט ח"נ את מיצחו, רעפ? למילה צליל יידישאי, אבל המשורר אינו מצליח לזהותה. לדג'ה?
מציין הוא, עם זאת, לעצמו, כי שני האחים אינם דומים כלל. הוא מושך בכתפו, ומתיישב על אחד השרפרפים הפנויים, הגבוהים, הפונים אל דלפק בית המרזח. מפית נייר זעירה מונחת לפניו. "מה בשבילך?", שואלת אותו הנערה המוזגת. חנ"ב נושם לרווחה. אף אם אין שאלתה מנוסחת ברהיטות, את כוונתה הוא מבין.
"מיזגי לי, פנינתי, כוס של שיכר", מבקש המשורר.
"אהה?".
"השקיני בשיכר וארווה", הוא מנסה שוב.
"יש לנו היום מוחיטו פסיפלורה סוף הדרך".
המשקה אינו בלתי טעים למשורר, אך בטרם ייהנה ממנו נוטל אותו חלומו לדירה בדרום העיר. צעירה עבת בשר יושבת שם לבדה, מול מעין מסך קטן וזעיר ובוהק, ולידו מעין מכשיר שטוח ובו מקשים כבמכונת כתיבה. היא מקישה בה, ומניעה לסירוגין מכשיר קטן יותר, ולו שני לחצנים וגלגלת קטנה. זה עתה סיימה הצעירה לקרוא מאמר הדן בדבר מה המכונה שם "תוכנית ההתנתקות". כעת היא מגיבה: "שמאלנים מניאקים, פרס תעוף כבר מהעיניים יא שרמוטה של ערבים".
חנ"ב נבוך משהו. אומנם נהיר לו כי הנערה אוחזת כנראה בהשקפת עולם רביזיוניסטית, אך אין הוא מבין את ההקשר לאותו עוף דורס ממשפחת הבזים, המקנן במדבר, ניזון מיונקים קטנים ומכונה בלטינית Gyptaus Barbatus. ההחלו בני ערב מאלפים את עוף הפרס, הנמנה במקרא עם הטמאים, כשם שיאלפו בזים קטנים יותר? בעודו תוהה, נלקח משם חיים נחמן בחלומו אל חווילה הדורה בצפונה של העיר, בה מסבים לשיחה קולנית איש עב בשר בשם פואד, אשה עצבנית אחת בשם דליה, ויהודי מבוגר בשם שימון, הצווח עתה, אגודלו תקוע בחגורת מכנסיו: "חוץ שמוץ! אוצר שמוצר! מה אתם רוצים, שנשב עוד שנה על הגדר! לא חשוב המי, חשוב המה!". צווחות אלו אינם עריבות לחנ"ב, אך צימודי המילים "חוץ-שמוץ" ו"אוצר-שמוצר" דווקא נושאות חן בעיניו. "לא חשוב המי, חשוב המה", הוא מפזם. אכן, דברים מלאי עזוז. רושם הוא לפניו לשרבט איזה שיר ילדים לפי משקל זה.
שימון ומרעיו מזכירים לו גם את רבי שמעון, שהיה אומר, שלושה שישבו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים. מחשבה זו מובילה אותו לחדר, חדר תרת"י משמע, שם מרביץ רב תורה באברכים.
"מלכתחילה לא נתכוון שמואל הקטן", אומר הרב, "כשאמר בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך וגו', למניאק מסריח כמו פריצקי. פריצקי זה, הכוונה לפריץ. זה המן בן המדתא זה, מחלל שבת ותורתה! אוכל שפנים וחזירים...".
נד חנ"ב בראשו. היאה סגנון זה לרב? לא כך היו פני הדברים באביב עלומיו, בישיבת וולוזין.
והנה הוא שוב ברחוב, בדוכן המציע מיני מתיקה, בקבוקי משקה ופפירוסות לרוב.
"כמה זה בזוקה", שואל שם בן תשחורת אחד.
"תשע שקל", עונה הזבנית.
"לא", נזעק ביאליק, "כי זכר הוא!".
"מה זכר?", כך בן התשחורת.
"השקל, השקל, ילדי! תשעה שקלים יש לומר, כמו תשעה קבין!".
"אחי", הוא נענה, "היא ספרה".
זיעה קרה מכסה את מצח המשורר הלאומי כאשר הוא ניעור. "הנה", כפי שכתב מישהו, אין הוא זוכר מי כרגע מחמת ההתרגשות, "הביס כבר אור שמש את אור נר".
כבר לא יישן הלילה. אולי ירד אל חוף הים, יטייל ויהרהר מעט.
אך בטרם יפנה הוא מעלעל בפנקסו. משפט אחד טרם נשלם במסתו על הרמח"ל, "הבחור מפאדובה", שעסק אמש בהשלמתה. אכן, הוא זוכר עתה כי נרדם בשעה שניסה למצוא לה מילות סיום הולמות. לבסוף הוא מחליט.
"אות הוא כי אכן דלונו", כותב ביאליק, "דלונו עד מאד".