גשר של אחווה

אין סיבה לדאגה, הניחו את הסצנות הדרמתיות שלכם בצד ותנו לנו פשוט לחיות ביחד. הרי בזמן שמקבלי ההחלטות בשני המחנות, דתיים וחילוניים, מנסים לבנות 'גשר של אחווה', האנשים הקטנים מסתדרים יופי.

ב'סוף הדרך' כמו בצבא, בלימודים, בעבודה וברחוב לא משחקות תפיסות העולם את התפקיד המכריע, כי אם התכונות האנושיות שלכולנו יש. כולנו רוצים שקט, פרנסה, שמחה ושיאהבו אותנו. ולכן, לא יודעת מה אתכם, אבל אותי לא הדהים כל כך סיפור ההצלחה של הזיווגים הקוטביים שיצרה התחרות. כל עוד לא הכניסו אותנו מתחת לחופה או הושיבו אותנו להכריע בסוגיית מיהו יהודי, קשה להאמין שהייתם רואים אינוס שרוולים או ניתוץ מזוזות, וגם אז, אני מניחה שהיינו מצליחים למצוא פשרה מניחה את הדעת.

אין לנו צורך בשוטרי תנועה, אנחנו מובילים את העגלות שלנו יופי, כל אחד לחוד, ושתיהן ב"ה מלאות. אמנם טוב להרגיש שייך לקבוצה אך לא צריך להיות מובלים על ידה. יותר מכך, לעיתים דווקא ידם של המנהיגים שוחרי האחדות היא המפרה את האיזון הטבעי בין אנשים הצורכים את אותה התרבות. מה אכפת לי מה מכילה עגלתו של זה מימין או משמאל?! כל עוד הוא נותן לי לזרום שיעמיס מה שהוא רוצה.

עבורי, לא היה בפרוייקט 'סוף הדרך' כל חידוש, הרי במפגש היומיומי בין החילוני לדתי זורמים השניים פחות או יותר באותו הנחל, אפילו אם כל אחד בסירה משלו. החידוש שכן הביאה עמה התכנית הינו תשובה חיננית למופע הפומבי של הסוגיה הדתית-חילונית בחברה הישראלית. בעוד בזירות הפומביות המוכרות לנו לובש הנושא אופי לוחמני, משקף פרוייקט 'סוף הדרך' תמונה הנאמנה למפגש המציאותי בין הצדדים - מפגש בין אנשים שהינם, לפני הכל, בני אדם.


רננה סוננבליק ואורית בלוך השתתפו בתחרות "סוף הדרך" והגיעו למקום השני.