כאשר השמאל עובר את הגבול

אם אני אגיד שצריך להוציא את כל הקיצונים מחוץ לחוק, זה יהפוך אותי לקיצוני בעצמי? זה סוג המחשבות העולות במוחו של אדם נוכח הטמטום המייאש של אלה, שבשל דלות העגה הפוליטית משויכים לאותו צד של המפה כמוהו. ההפגנה של "גוש שלום" אתמול מול שלושה בתי כלא, כאות הזדהות עם "שביתת הרעב" הנלעגת של האסירים הפלסטיניים, היתה אירוע מהסוג הזה.

זה שיש אנשים שקונים את התעמולה של האויב זה לא חדש. לפעמים קורה אפילו שהתעמולה של האויב קרובה יותר לאמת ולצדק מאשר התעמולה של הצד שלך. אבל יש מקרים שבהם התופעה הזו כל-כך מוקצנת והזויה, עד שאפילו שמאלן ותיק וגאה מבין ללבם של אלה שהמלה "שמאלן" מעלה בדעתם תמונה של אידיוט צדקני שמנשק את ערפאת וחוזר כמו תוכי על כל שטות שיוצאת מפיו.

עם פעמיה הראשונים של שביתת הרעב, כששוחררה לאוויר הצהרתו "חסרת הרגישות" וה"פשטנית" של צחי הנגבי ("שישבתו עד מוות"), כתבתי בבלוג שלי שעד כמה שאני לא אוהב את הבן של גאולה, הפעם הוא צודק. לדעתי, הדרישות המרכזיות של האסירים (גישה לטלפונים ציבוריים, מגע בפגישות עם משפחותיהם ופטור מחיפושים בעירום) אינן עולות בקנה אחד עם מצבם ומעמדם. ענו לי שלא רק בזה מדובר, אלא גם באלימות, כביכול, במניעת הזכות ללימודים בהתכתבות ובדרישה למזגנים. עניתי שלו היו מתמקדים בדרישות האלה, הייתי מצדיק אותם, אלא שהם בחרו מרצונם להעמיד במרכז הדיון דרישות שאינן חלק מהזכויות המוקנות לשבויי מלחמה – ושזה מה שהם, בעצם.

ואז באו אבירי המוסר המבריקים מ"גוש שלום" ופתרו את המחלוקת. בהודעה שפרסמו לקראת השביתה המתוכננת, הם הסבירו, למרבה תדהמתי, שהם תומכים בדרישות האסירים ב ג ל ל שהם שבויי מלחמה, וככאלה מגיעים להם "התנאים הטובים ביותר".

מאיפה להתחיל בתגובה על הצהרה כה נלעגת? בכך שלשבויי מלחמה לא מגיעים "התנאים הטובים ביותר" אלא תנאי מינימום, המפורטים באמנות בינלאומיות? בכך שאף שבוי מלחמה בעולם אינו זכאי לשום סוג של ביקורים (זולת אלה של הצלב האדום)? שזכותו של השובה לחפש על השבוי גם בעירום, כדי לוודא שאינו נושא נשק מוסתר או כל דבר אחר שעלול לשמש אותו לפגיעה בביטחון? שלאף שבוי מלחמה בעולם אין גישה חופשית לטלפון? אבל למה לבלבל את גוש שלום עם עובדות. הם הרי צודקים מעצם היותם מי שהם. זו העבודה שלהם בחיים.

אבל אל תיקחו את המלה שלי. אם אתם רוצים לדעת עד כמה השביתה הזו מגוחכת, ועד כמה צדק הנגבי כשקרא תגר על הבלוף, תראו איך מתייחסים לשביתה הזו האסירים הפלסטינים עצמם. מרוואן ברגותי, בכיר האסירים הפלסטינים, זלל שווארמה בתיאבון, ויש להניח שהוא לא טיפש מכדי לדעת שיש לו מצלמות בתא (זו, אגב, עשויה להיות עילה למחאה, אבל זה לפעם אחרת). גם אלה ששבתו, עשו את זה "לייט" – לא אכלו, אבל שתו מיצים וחלב, כלומר קיבלו חלבונים וסוכרים בכמות שדי בה לעכב למשך די הרבה זמן כל בעיה רצינית של תת-תזונה. ביומיים האחרונים התבשרנו שעשרות, אם לא מאות אסירים שוברים את השביתה לחלוטין. כנראה ממש בוער בעצמותיהם העניין, אה?

הפלסטינים לא לוקחים את השביתה שלהם ברצינות, אבל אורי אבנרי וחבריו המתחסדים כן. נכון שכדי להגיע לשלום צריך להבין את מצוקות הצד השני ואת הצדק שבעמדתו, אבל נכון באותה מידה שאין שום סיכוי לשלום, בוודאי לא עם אויב מזרח-תיכוני, כל עוד האויב חושב שהוא יכול לעשות ממך טמבל. אם אתה בולע בתאווה קשקושים שהצד השני אינו מאמין בהם לרגע, אז אתה לא בדיוק גיס חמישי, אבל אתה כן מהווה מכשיר בידי האויב. ההבדל מהותי לעניין הכוונה, אבל פחות לעניין הסכנה.

אל תקפצו. אני לא קורא להעניש, לעצור או להצר את צעדיו של השמאל ההזוי. הסכנה שמציבים אנשים טיפשים היא מחיר סביר עבור הדמוקרטיה. כל מה שאני אומר הוא שהשמאל השפוי, שאני רואה את עצמי כחלק ממנו, חייב לבדל את עצמו בתודעה הישראלית מגוש שלום ודומיו, אחרת לא יהיה לו שום סיכוי לשכנע את אזרחי ישראל לקבל את ההכרעות הקשות שמהן באמת אין מנוס. עד אותו יום מאושר שבו יעלה הדבר בידיו, נמשיך לעצור את פעילי ארגוני הטרור הנאלחים (אוי, סליחה, לוחמי החופש האצילים), ונמשיך לא לתת להם גישה חופשית לטלפונים כל עוד אנחנו מחזיקים בהם. מי שלא טוב לו, שישתה את הים של עזה.