אריק, זה לא אתה, זה פרס

טועים אלו שמפרשים את תוצאות הצבעת ועידת הליכוד אמש כשלילה של תכנית ההתנתקות. את התכנית הזו העביר שרון בממשלה על אפו וחמתו של משאל חברי הליכוד. בוודאי שהיה בהצבעה מקדם כעס על שרון בגין הפרת הבטחתו לכבד את רצון משאל החברים בשאלת ההתנתקות, אך לא בזה היה העיקר.

ההצבעה האמיתית היתה על צירופה של מפלגת העבודה לממשלה, ובאופן יותר ממצה – על מתן תיק החוץ לשמעון פרס. זה היה לב העניין, ועל זה ועידת הליכוד אמרה לשרון "לא" מהדהד. צירי הוועידה אינם רוצים את פרס בממשלתם. צירים המוכנים לחיות בקואליציה עם שינוי שהיא יונית יותר מהעבודה, סביר שיסכימו לצירופם של אנשים כווילנאי, סנה ובן אליעזר לממשלה, אך לא לצירופו של פרס. חלק מהמתנגדים עושים זאת קודם כל מתוך נאמנות לשר החוץ המכהן, סילבן שלום, אך רובם מבינים ששיבתו של פרס תשיב אל מרכז סדר היום גם את האיש מהמוקטעה ועימו את תהליך אוסלו, תחת הכיסוי המוכר של "קידום תהליך השלום".

לפרס אין אג'נדה אחרת. הוא אינו אומר זאת בריש גלי, אך משמעות הצהרותיו, שאת תכנית ההתנתקות יש לתאם עם הרשות הפלסטינית ועם אבו עלא, היא תאום עם ערפאת בלי לנקוב בשמו. צירי הוועידה כבר ראו בדמיונם את אדריכלי אוסלו חוזרים ללשכותיהם במשרד החוץ וליבם נחמץ. מתוך תחושה בריאה של מי שהפיקו לקחים – הם אמרו: עד כאן. לא עוד ערפאת.

שרון, שמרחב התמרון הפוליטי שלו מול אירופה ומול "מחנה השלום" הישראלי, איפשר לו לכלוא את ערפאת במוקטעה – לא לסלקו מן האזור – היה מוכן לדיל שעיקרו: פרס בממשלה תמורת צירוף מפלגת העבודה לקואליציה. צירוף כזה מרחיב את בסיס הלגיטימציה שלו בציבור כמנהיג לאומי – בעיקר נוכח המהמורות האישיות-משפטיות שעדיין נותרו לו בפרשת סיריל קרן - ומאפשר לו חופש פעולה במסלול היוני שאליו פנה תוך עקיפה חדה משמאל של מפלגתו ושל יתר נאמניו.

שרון, כרב תחמן פוליטי, צריך לשלוף עכשיו את התרגיל הבא: להכריז שהוא מכבד את המשמעות האמיתית של רצון הוועידה ולפיכך הוא קורא למפלגת העבודה להצטרף לממשלתו, הפעם ללא היו"ר הזמני-ניצחי. פרס, שכידוע, רק השלום עומד בראש מעייניו, יוכל להצהיר באצילות שאם ישיבתו מחוץ לממשלה תורמת ליציאה מן השטחים, אזי הוא מוותר על כס המיניסטר. כמו החשובים שבמוריה הרוחניים של תנועת העבודה – אנשים כחזן, טבנקין ויערי – הוא יוכל לקנות את עולמו דווקא בהיותו מחוץ לממשלה, כאיש שהכל באים לבקש את רשותו ועצתו.

גם לשרון יש רק מה להרוויח מניסיון שכזה: אם מפלגת העבודה תגיד כן – מה טוב. אם תגיד לא – אזי לא בו האשם שאין "אחדות בעם". האפשרות הסבירה ביותר שהרעב לשלטון יכניס את מפלגת העבודה לתזזית כזו שגם המעט שנותר ממנה יפוץ לכל רוח, או שיסתיים בהתגנבות יחידים לממשלה. חלום רטוב מזה לא יכול להיות לשרון.