מה יקרה, שאלתי יום אחד את ידידה קטאלנית במהלך ארוחת ערב נינוחה, אם בניגוד לרצונך וחרף כל מאמצייך הכנים, ארצך תותקף, ותיאלצי להשיב מלחמה. מה תעשי? חשבה חשבה במשך כמה שניות, ואז אמרה: "אני אלך לגור בשדות ולגדל פרחים".
הפציפיזם האירופאי אינו תופעה חדשה שאמורה להפתיע מישהו. זו גם אינה תופעה שניתן לומר עליה משהו רע במיוחד. לכאורה, מה כבר יכול להיות נורא באנשים שאינם רוצים להילחם? ובכל זאת, כשאתה פוגש בה במלוא הדרה, אינך יכול לפעמים שלא להרים גבה לנוכח הנאיביות וחוסר המעשיות שבתופעה. זהו פציפיזם דה-לוקס, תפיסת עולם שיכולה לשגשג ביבשת שחיה ללא תחושת איום ממשית.
יום אחד התגלגלה שיחה על מלחמת העולם השניה ביני לבין אנשים ממדינות שונות. שררה בינינו הסכמה מקיר לקיר כי הטלת פצצת האטום על הירושימה לא היתה מחוייבת המציאות. חלקם הגדירו אותה כפשע וסירבו להכיר בקיומה של האופציה, על פיה ההחלטה בכל זאת נבעה מתוך חיפוש אחר הרע במיעוטו. התרגיל האינטלקטואלי על פיו יתכן שלו לא היו משתמשים בנשק יום הדין, היתה המלחמה ממשיכה וגובה אף יותר קורבנות, העביר בקרב חלק מהנוכחים חלחלה. איזה מוח מעוות עושה חשבון כזה, אמרו לי. בואו ניקח את המאבק ברוע המוחלט, אמרתי גרמניה הנאצית. מה עם ההפצצות שהחריבו את דרזדן? עדיין, חלק לא מבוטל התקשה לקבל את העניין כטיעון להריגת חפים מפשע בעיר. בכל זאת, אמרו לי, היו כמה צדיקים בסדום.
אבל מה, הם מודאגים
הנושא, כמובן, אינו תופס רק ברמה התיאורטית אלא נוגע גם לסוגיות בוערות, ודאי וודאי לסכסוך שלנו. במהלך דיון בנושא אמר לי חבר נורבגי: "עזוב רגע את הסוגיה הפוליטית, אתם הרי לא מבינים שמעגל ה'הרגתם אותנו, נהרוג אתכם בחזרה' הוא חסר כל תועלת ותוחלת?". ברור שכן, אמרתי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלפחות בחלקו, מעגל האלימות האחרון נכפה עלינו, ויש זרמים פלסטינים כמו החמאס והג'יהאד - שלא בדיוק מעוניינים לנהל איתנו שיחות סביב שולחן עמוס פרוסות סלמון מעושן במלונות ממוזגים. "אי אפשר להילחם ברוע בעזרת רוע", הוא תימצת את הגרעין האידיאלוגי של תפיסת עולמו. בוא ניקח מצב תיאורטי, אמרתי: נניח ששכן שלך, חלש וקטן ממך, יציק לך כל הזמן. בכל פעם שתפתח את הדלת הוא ישליך עליך ביצים ויחבל בביתך, ובכל פעם שתנסה לדבר איתו הוא ימשיך בסורו. באיזשהו שלב לא תאבד את הסבלנות ותביא לו איזה כאפה? "לא", הוא אמר בכל הרצינות. "אם אני לא אצליח לשכנע אותו, אני אבקש ממישהו אחר לדבר איתו". הרמתי ידיים.
המלחמה בעיראק, הנושא האקטואלי המרכזי באירופה בשנה האחרונה, מדגימה מצויין כיצד כרוכה תפיסת העולם הזו באימפוטנציה מדינית. "שלא תחשוב שלא אכפת לנו", אמר לי חבר ספרדי, "אנחנו מאוד מודאגים ממה שקורה שם". מאז, בכל פעם שאני וידיד אמריקאי פגשנו באותו בחור היינו שואלים קצת באירוניה מה מצבה של הדאגה האירופאית. החזרת החיילים הספרדים היתה טריגר ללא מעט שיחות בנושא. הספרדים תופשים את המהלך לא רק כשחרור מעול וסכנה, אלא גם כאקט מוסרי כנגד מלחמה לא מוצדקת. הפיגוע במדריד הוא הוכחה עבורם לכך שאלימות רק מביאה עוד אלימות. איך שלא תסתכל על זה, הם טוענים, האמריקאים הם כוח כובש. אותו ידיד אמריקאי אמר להם יום אחד: "גם אם נסכים שהמלחמה לא היתה מוצדקת, הרי את הנעשה אין להשיב. ועכשיו מה? נעזוב את המדינה וניתן לכל מיני אל-סאדרים להשתלט עליה? הרי אם כולם מחזירים את החיילים הביתה הם רק משאירים לנו את העבודה המלוכלכת וסומכים על אמריקה שהיא תהיה מספיק אחראית". לא, הם אמרו, לא ארה"ב צריכה להיות שם אלא האו"ם. "ואם זה יהיה האו"ם, תסכימו לשלוח חיילים לנג'ף ובגדד?". לא, הם אמרו. "אז תגידו לי", הוא שאל. "מה אתם מציעים? תגידו לי אתם מה עושים??". שתיקה עמדה בחדר. הם הסתכלו אחד על השני ולא אמרו דבר. אבל אין ספק, הם נראו מאוד מאוד מודאגים.