הטור של שריאל שני

בשבועיים האחרונים, הביעו רבים מידידי ומכרי דאגה רבה מהתייקרות הנפט. לא אחד ולא שניים היפנו בהקשר זה אצבע מאשימה כלפי "הערבים", והיה אפילו מי שהביע חשש מפרוץ מלחמה עולמית, אם תתייקר חבית הנפט בכמה דולרים נוספים. דיבורים אלה מילאוני שתי תחושות: מחד גיסא, חשתי גאווה על כי ידידי נותנים דעתם לבעיות שברומו של עולם, ולא, למשל, לזהות המנצח בתחרות "כוכב נולד"; מאידך גיסא, הואיל וחששותיהם נראים לי מופרזים מאוד, חשתי חובה גדולה לשכך את הפחדים, ולהרגיע במידת יכולתי את הרוחות.

נראה כי רבים מאיתנו חיים, במידה מסויימת, את העבר. אל זכרונותיה הקולקטיביים הקשים של מלחמת יום הכיפורים מתלווה תמיד גם זיכרו של אמברגו הנפט שכוננו מדינות ערב. ברם, העולם השתנה מאז. הנפט זורם ממקורות רבים מאי פעם, ולערבים אין עוד כלים המאפשרים כינון אמברגו כזה. יתר על כן, גם אותו אמברגו כשל: המדינות המתועשות הגיבו אליו בהעלאת מחירי המוצרים המוגמרים, אותם מוצרים שמחוללי האמברגו נדרשים לקנות מידיהן גם כיום. גם מדינות העולם השלישי, שהיו הסובלות העיקריות מהתייקרות הנפט לפני כ-30 שנה, זכו עד מהירה במילווים נדיבים מבנקים מסחריים, שהחזיקו בכספי הסעודים ושאר יצואניות המפרץ הפרסי.

העולם השתנה גם מבחינות נוספות. במאות ה-17, ה-18, ה-19 וגם בחלק מהמאה ה-20 נודעה למחירי חומר הגלם חשיבות מכרעת. זה שנים לא מעטות שהיא פוחתת והולכת. לפני 20 שנה בלבד, היוו מכירות הנפט 8% מהתמ"ג העולמי. הן מהוות רבע משיעור זה כיום. המאה ה-21 היא אופרה אחרת: לאלה חומרי גלם נזקקת, למשל, החברה החזקה והעשירה בעולם, מיקרוסופט?
קביעת מחירה של חבית נפט היא עניין מסובך מאוד. אומנם, עלויות הפקתו במקום זה או אחר עשויות להתברר מהר, אך בתחשיב נכללים גם גורמים רבים אחרים – עלויות גילויו, למשל. בכללו של עניין, מחיר החבית נקבע בהתאם למדיניות יצואניות הנפט באשר לכמות חומר הגלם שתהיה זמינה לכלכלה העולמית. יסודו העיקרי של המשבר הנוכחי נובע מנטיית אופ"ק, בשנים האחרונות, לצמצם את עתודות הנפט הזמינות. בשוק של 80 מיליון חביות נפט ביום, עתודה של שתי מיליון חביות אינה מותירה מקום רב לטעויות, ולהתרחשויות נסיבתיות שלא תמיד ניתן לצפותן.

עם התרחשויות כאלו ניתן למנות אירועים רבים ושונים: התאוששותה (מוקדם מהצפוי, אולי) של הכלכלה האמריקנית, צמיחה מהירה מהצפוי של המשק הסיני, מתיחויות על רקע פוליטי בוונצואלה וניגריה, הסכסוך בין ממשלת רוסיה לבין חברת הנפט הגדולה ביותר הפועלת בה, החמרת החקיקה האקולוגית בעולם המערבי באורח המעכב בניית תשתיות נוספות הנדרשות לזיקוק דלקים… כל הגורמים האלה וגורמים רבים אחרים חברו ליצירת ביקוש עולמי גבוה לנפט, וכשעולה הביקוש, עולה גם המחיר. מעניין הדבר, שרוב הגורמים שצויינו כאן אינם קשורים ל"ערבים" כלל. למעשה, ערב הסעודית וכוויית דווקא תומכות כיום בהגדלת ייצוא הנפט, בשיעור שללא ספק יוזיל את מחירו. בראש המחנה באופ"ק המתנגד לצעד כזה עומדת דווקא ונצואלה.
עד כמה, אם בכלל, ניתן לדבר כאן על "משבר"? כלכלות מתועשות אינן מושפעות עוד כבעבר ממחירי חומרי גלם. עוצמתן גדולה כל כך, שהן יכולות לחיות בשלום גם עם חבית נפט גולמי של 50 דולר ויותר. למדינות מתפתחות קשה יותר הדבר, כי משקי האנרגיה שלהן מאוד לא יעילים. ואולם, אלו כאלו שרדו את שיא התייקרות הנפט בתחילת שנות ה-80', אז הגיע מחיר החבית לסכום המקביל במונחי ימינו ל-80 דולר.

בטווח הארוך, ליצואניות הנפט אין חפץ בחבית יקרה מדי. תגובת העולם תהיה השקעה מאסיבית בגילוי וניצול מקורות נפט חדשים. לכן, תסריט סביר למדי הוא, שבתוך זמן לא רב תשוב חבית הנפט להיסחר במחיר של 28 דולר לערך – המחיר שבו מעוניינת אופ"ק. למעשה, רק פגיעה קשה מאוד – כתוצאה מטרור או מלחמה – בתשתיות הנפט, עלולה להסלים את ההתייקרות עד לרמות שגם הכלכלות המתועשות יתקשו למצוא להן מענה. כמעט בלתי אפשרי לחשב מה יקרה, אם תיאלץ ערב הסעודית, למשל, לייצא רק כמחצית מכמות הנפט השנתית שהיא מייצאת במשך שנה. תסריט כזה אינו בלתי אפשרי, אך גם אינו קשור למעשה למשבר הנוכחי. המשבר הנוכחי אינו הרבה יותר מסערה בכוס נפט – ודאי, שלא יחולל מלחמה עולמית, ורובנו יוסיף לומר באותו הטון בדיוק "95 מלא, בבקשה", גם אם ניפרד מכמה שקלים נוספים בתחנת הדלק.