לדאוג לילדים שלי

מי אני שאגיד למישהו מה גודל המשפחה הנכון. שמעתי אישה מבוצוונה (מדינה חופשית בדרום יבשת אפריקה) שלדעתה 12 ילדים למשפחה זה הרבה מדי, כי קשה לשים לב לחינוך של כל ילד בנפרד והיא חושבת שבימינו שישה ילדים זה מספיק. יש לי חבר בניו יורק, במאי תיאטרון, שאין לו אף ילד, כי הוא לא בטוח שיהיה לו מספיק כסף לגדל אותו. אני גדלתי עם אימא ואחות, אבי התחתן בשנית ונולדו לו שני ילדים, ככה שביחד אנחנו ארבע אחים ואחיות. לפני כמה שנים התחתנתי ויש לי שני ילדים. אני מקדיש להם זמן רב, מבחירה. אני אוהב לראות אותם גדלים, אוהב לטייל איתם בשכונה, ללכת לבריכה ולמעשה כשאני לא עובד או מנגן אני איתם. אשתי צעירה ממני בכמה שנים ועסוקה בבית ועם הילדים שעות רבות, אבל יש לה גם קריירה של כותבת לפתח. כך שלנו נראה ששני ילדים זה די והותר, אבל ימים יגידו.

אני זוכר שנים ארוכות של רווקות ששאלת "האם יהיה לי ילד אי פעם" לא היתה רטורית, ולא היתה לה תשובה מובנת מעליה. "יתכן מאד שלא" הייתי עונה כשהייתי נשאל. אני זוכר שלא הייתי בטוח כלל שאוכל לקחת את האחריות הזאת. בכלל לא הייתי בטוח שלא אהיה כמו האבות שאני רואה סביבי, שפוגשים את המשפחה שלהם בלילה מאוחר ובשישישבת.

כשבני הבכור נולד עבדתי בטלוויזיה במשרה מלאה. הייתי עורך ראשי של תוכנית יומית בערוץ "ביפ". התוכנית שלנו, "המצעד של ביפ", היתה משודרת בין 15:30 -17:00 ראשון עד רביעי. היינו צוות לא גדול של שישה אנשים. מבין אנשי הצוות שלנו, רק לי היו ילדים. היה לי רק כלל אחד שכמעט לא הפרתי אותו. "בחמש אני הולך" הייתי חוזר ואומר "ואני פנוי לפגישות עבודה משבע בבוקר".
המפיקה הראשית של הערוץ אמרה לי לא פעם שהיא מאד מעריכה את זה שאני הולך לדאוג לתינוק שלי, וזה מאד יפה, ואני חושב שהיא באמת התכוונה לזה. אבל בסופו של דבר אין אנשים כאלה שהולכים בחמש מעבודה בטלוויזיה ושורדים אותה. ועובדה שאחרי שנתיים באמת עזבתי. הלכתי, כמובן, כדי לפגוש את בני ער, ואני שמח שעשיתי את זה, אבל אני יודע שזה דבר שקשה מאד לעשות ורוב האנשים לא יכולים להרשות את זה לעצמם.

לסיכום, לא הייתי רוצה משפחה שאני לא יכול לבלות איתה. וכמו אותה אישה מבוצוונה, אני רוצה לדאוג לחינוך של ילדי. אבל בעניין הזה כמו ברוב הדברים, רק על עצמי לספר ידעתי.