מדליית זהב בשנאה עצמית

כאילו לא די בגל האנטישמיות השוטף את העולם בשנים האחרונות, תושבי ישראל נאלצים להתמודד גם עם האנטי-ישראליות מבית: תופעה שבה ישראלים כשרים מוציאים לאור את תסכולם האישי – בצורה של ביקורת קטלנית על המדינה, נציגיה, אזרחיה וכל מה שקשור לישראלים. כמה כבר אפשר לשמוע שאנחנו דפוקים? כמה פעמים אפשר לומר שבחו"ל הכל טוב יותר, גדול יותר, מוצלח יותר. זאת, למרות שישראל היא מהמדינות המתקדמות בעולם במדע, שניצחנו בכל המלחמות, שאנחנו המדינה היחידה שהצליחה לקלוט כמות מהגרים כל כך גדולה בזמן כל כך קצר ועוד ועוד.

לא נוכל להקיף את כל גווניה של תופעת השנאה הישראלית העצמית, ולכן נתמקד במיקרוקוסמוס האולימפי - היחס לספורט ולספורטאים הישראלים באתונה. בכל פעם שאני שומע את רון קופמן ודומיו מדברים, אני פשוט מרחם עליהם – כמה אומללים, כנראה, חייהם הפרטיים, שהם נאלצים להוציא כל כך הרבה תסכול על הספורט הישראלי. אני מתמקד בקופמן, שהוא ראשון בין שווים בתופעה הזו משום שבכל פעם שפיו מפיק מרגליות – אלה הם מרגליות של שטנה כלפי ספורטאינו: "אנחנו חרק באולימפיאדה", "הספורטאים שלנו לא יודעים שצריך גם להתחרות", הן רק חלק מאמירותיו בימים האחרונים. כמובן שזה לא מיוחד לאולימפיאדה, מזה שנים קופמן עושה קריירה מלקטול את כולם – אין לנו כדורגל, אין לנו כדורסל, אין לנו ספורט אין לנו כולם. מלבד פרשנים.

אני לא רואה טעם בחזרה על הישגי הספורט הישראלי בשנה האחרונה. די עם נציין שיש לנו שתי אלופות אירופה בכדורסל, אלוף ואלופה בשייט, אלוף אירופה בג'ודו, אלוף בקפיצה במוט, טניסאים שהגיעו לחצי גמר טורניר גראנד סלאם, נבחרת כדורסל צעירה שהגיעה פעמיים למקום שני באירופה, ונראה שהשנה יהיו לנו שתי נציגות בליגת האלופות בכדורגל ועוד ועוד. נכון, אנחנו לא מעצמת ספורט, ויש אומות שטובות מאתנו בתחום הזה, יש גם עוד הרבה לתקן בתחום ניהול ואימון הספורט בארץ, אבל סה"כ, יחסית למדינה קטנה, אנחנו לא במקום כל כך גרוע, אלא במקום טוב באמצע.

האנטי-ישראליות הספורטיבית באה לידי ביטוי במיוחד כאשר ישראל שוב שומטת ניצחון בדקות הסיום. "אנחנו לוזרים" מזמזמים בבתי הקפה, "תמיד מפשלים ברגע האמת", מהנהנים בהסכמה בארוחות יום השישי, "לא יודעים להתעלות" מסכימים כל האזרחים שרובם לא עשו ספורט מקצועני מימיהם. מעניין לשכוח שמכבי תל אביב ניצחה באם אימא של השנייה האחרונה ביורוליג, מכבי תל אביב כדורגל, ניצחה השנה במוקדמות בגול שהובקע בדקה האחרונה, הנבחרת הצעירה בכדורסל ניצחה את סרביה בסל בשנייה האחרונה ועוד ועוד ועוד.

עצם הייחוס של תבוסתנות או לוזריות לעם שלם, היא טמטום מוחלט שמזכיר הדבקה של סטיגמות אחרות לגזע מסוים. אז בואו נתבגר, נאמר לעצמנו שמדובר בספורט – פעם מנצחים, פעם מפסידים ולעיתים עוד פעם מפסידים. לכל אותם פרשנים, שמעולם לא היה חלק מעולם הספורט, אני מציע לנסות פעם ולעשות משהו מלבד לשבת ולקטול את כל העולם ואולי אז הם יבינו מה באמת קורה כשעולים למזרן הג'ודו, קופצים לבריכת המים או נכנסים לאולם הכדורסל.

וחוץ מזה – עליי, אנחנו גם נחזור עם מדליות מהאולימפיאדה הזו.