חכו, יהיה עוד הרבה יותר גרוע

עמיתתי, מיכל רגולנט, כתבה כאן ביום חמישי על הצד הטוב, או לפחות הנסבל, של כפר המוזיקה של קוקה-קולה. נכון, היא אומרת, המקום ממוסחר ומלא בצבע אדום; הים נסגר למבקרים, והכל בעצם "מערך יחצני משופשף". אבל מצד שני, לדבריה, עדיף לעצום עיניים ולבלוע את הצפרדע, מאשר לאבד את המוזיקה הישראלית בכלל.

על אף שבקריאה ראשונה נשמע הטיעון מקורי ומשכנע, הרי שבמחשבה שנייה הוא מסמל מגמה מסוכנת, מפחידה ולא-בריאה של השלמה רופסת עם המצב והסכמה שבשתיקה להידרדרות המסחרית, התרבותית והחברתית שאוכלת אותנו מבפנים. במקום לתבוע לדין את קוקה-קולה, את הרשות המקומית האחראית על חוף ניצנים, ואת מדינת ישראל, על כך שהן מפקיעות ביודעין ובאין מפריע את החוף מידי המתרחצים - מעדיפים רבים להרכין ראש ולומר: אין ברירה.

למי ששכח, ישראל היא עדיין מדינת רווחה שלפי הגדרתה מחוייבת לרווחת אזרחיה ואחראית לשיפור חייהם. ככזו, תפקידה של המדינה (ולא של אורנג' וסלקום!) הוא לדאוג לתרבות, לשימור החופים ולמזון לנזקקים. העובדה שהיא, מצידה, הרימה ידיים זה מכבר, אין פירושה שאנחנו צריכים לאפשר לבעלי ההון להשתלט גם על הנישה זו. ואל תהיו תמימים. זה מתחיל במסווה של 'בידור להמונים', ואחר-כך, מי יודע - אולי נידרש גם לשרת במחסנים של קוקה-קולה, לתרום 3 שנים לשירות הלקוחות של פלאפון, או להוכיח לפקחים שאנחנו שותים לפחות חצי ליטר פפסי ביום - אחרת נצטרך להחזיר את הלחם שקיבלנו.

נכון, הנוער רוצה מוזיקה ולא אכפת לו אם משרד החינוך או חברה מסחרית כזו או אחרת מממנים אותה. העניים רעבים ללחם, ולא משנה להם כל כך אם הבצק נאפה במשרד הרווחה או במשרדים הממוזגים של "יום טוב" בערוץ 2. הגבולות נפרצו כבר מזמן. השאלה היא היכן להציב את המחסום. בחודש שעבר פרסמה כתבת "הארץ", ענת באלינט, כתבה נרחבת בה סקרה את השתלטות הפרסום על תוכניות הטלוויזיה הפופולאריות. נראה, שעם מגמה זו אפשר עדיין, לא בלי קושי, להשלים. מי שרוצה - יצפה ב'כוכב נולד' וימלא את מוחו בכוכבים סגולים, ומי שלא - יעבור לערוץ שמונה. שימו לב, אגב, שהאלטרנטיבה, במדינה נורמאלית, אמורה הייתה להיות הטלוויזיה הממלכתית, רק שאנחנו כבר השלמנו מזמן גם עם הזלזול בחובתה הזו של המדינה.

אם אנו, כאזרחים וכצרכנים, משלימים, הלכה למעשה, עם מותה של המדינה, בואו נפסיק לשרת אותה. למה ללכת לצבא, לשלם מיסים ולהפריש כספים לביטוח לאומי, אם בסופו של דבר מי שדואג לנו באמת הן קוקה קולה וסלקום. הרי לא תהיה להן בעיה, אם רק נבקש, לספק לנו גם שירותים אחרים. אולי זה נראה מופרך, אבל ייתכן שבעוד שנה-שנתיים יידרשו ילדיהם להצהיר אמונים לחברות הסלולאריות בעודם מתגייסים לצה"ל ("הם תרמו את הטלפונים הניידים, מה, לא נגיד תודה"?); בכניסה לכיתה א' יחולקו ספרי הלימוד רק למי שנועל "נייקי" ("עדיף להשלים עם המצב מאשר שהילד לא ילמד, לא?"); וסל התרופות יינתן בהנחה משמעותית רק לחולים שמעשנים "מרלברו לייט" ("מה האופציה השנייה? לחכות לאישור משרד הבריאות? אנחנו יכולים למות בנתיים").

אלא שאז לא יהיה לנו למי לבוא בטענות, כי אנחנו אלו שאפשרנו למדינה, באין מפריע, לסגת אחורנית ולפנות את הזירה לחברות המסחריות. במקום להחרים את האירועים היחצניים הנוצצים האלה, העדפנו להציל את מה שנשאר עכשיו, כדי להפקיר את היתר לאחר כך. אז בתשובה לשאלתה של רגולנט, המתנוססת בכותרת לכתבתה, אומר רק ש"לא, לא היה כל כך גרוע, אבל יהיה גרוע הרבה יותר, בקרוב".