בושה, מבוכה, חוסר אונים

המאמר הבא נועד להוריד לי מהראש את כל הדברים הללו שאני סוחב מאז היום הראשון למילואים ומאז הם רק מצטברים. מבוכה: אתם לא תסתכלו לי בעיניים ואני אעמיד פנים שאני לא רואה אתכם ולא מאיים עליכם. אני סתם עומד כאן עם השכפ"צ הקרמי, הקסדה והנשק ביד ומסתכל לשום מקום. אני יודע שאני לא שייך לכאן בעיירה שלכם, על הדרך המלאה בפסולת. נשים, נערים ומבוגרים עוברים להם מאחוריי בדרך מהבית לאיזשהו מקום אחר בשטחים שלהם. אני עומד כאן ומגן על הג'יפ.

את הבעת הפנים הקשוחה של הסדיר שנועדה להרתיע אויבים שהחליטו שנמאס להם מכניסתי הזמנית לחייהם מחליפה הבעה של "מה אתם רוצים. אני בכלל לא כאן". ליתר ביטחון אני מעיף לפעמים מבט לצדדים, רק ליתר ביטחון. מגיע לי לקבל ממכם כדור. למרות דעותי שוחרות השלום אני חלק מסיוט השגרה שלכם, אני יודע. בכל זאת לא בא לי לשלם את המחיר. עזבו אותנו בשקט בינתיים. תתאפקו. אתם כבר ראיתם שאנחנו מילואימניקים מנומסים שרק עושים את העבודה שלנו. מה, סדירניקים הרבה יותר גרועים מאיתנו, לא? אז מה אם לא נתתי לזקן במונית לעבור במחסום. דווקא התכוונתי שילך ברגל וימצא מונית מעברו השני של המחסום. חבל שהסתובב ונסע. אם הנהג היה מתעקש יותר הייתי מוותר, אבל לא היה לי צ'אנס להתחרט. אני מקווה שהגעת לבדיקות שלך בסוף.

היום השני למילואים. אני בג'יפ עם המ"פ, מונח כמו ארגז בספסל האחורי. עוצרים. הקבלן שעובד ליד המחסום הזמני רוצה לעבור עם הטנדרים וטוען שתמיד נותנים לו, אבל אותנו לא עשו באצבע. לנו יש פקודות וכבר שמענו על תושבים מקומיים והתירוצים שלהם. הסמג"ד מגיע עם הג'יפ שלו והוא במצב רוח קרבי. "תביאו תעודות. תעמדו בצד!". הנער שאיתם מרים ידיים באוויר. למה הוא עושה את זה? בסך הכל צעקו עליו. הסמג"ד בודק את התעודות כאילו יגלה שם את סודות התנזים כולם. הוא קורא להם. הם לא שומעים או עושים עצמם. "אולי אם נשבור להם את השמשה הם כן יתחילו לשמוע פתאום" הוא צועק.

"רודן קטן" אני אומר לעצמי. המג"ד עומד ליד הג'יפ שלנו ונראה לי ששמע אותי. שירגיע אותו, מה עובר עליו.

מתחת לפילבוקס שלנו ישנו מחסום לכלי רכב. המחסום מונע ממכוניות מהעיירה בית עומר לעבור לכביש הראשי. כל הדרכים הצדדיות המתחברות לכביש נחסמו על ידי הדחפורים בסוללות עפר במשך הזמן. פעם בכמה זמן איזה קצין בצה"ל מזמין בולדוזר לחסום דרך עפר אחרת שהתושבים יצרו. אנחנו יושבים בפילבוקס למעלה, מאחורי החלונות הממוגנים. מי שרוצה לעבור ויש לו "אישור מעבר בכתר" מוזמן לעמוד למרגלות המגדל המבוצר ולהניף את האישור ביד אחת, את תעודת הזהות שלו בשנייה ולחכות שהחייל יביט למטה דרך המשקפת ויאשר למקומי לפתוח את השער שחוסם את הכביש.

רופא אחד רוצה לעבור במחסום תוך שהוא מנצל את תעודת הרופא שלו אבל עלינו זה לא עובד. הרכב שלו לא כלול באישור. ניסיון יפה. חשבת לעבוד עלינו כי אנחנו מילואימניקים חדשים כאן? חשוב לעבוד לפי ההוראות. אי אפשר להעביר כל אחד שרוצה לעבור עם האוטו, אחרת הם יעשו פה שוק. אי אפשר לעשות מה שרוצים, ככה זה.

במחסום הקרוב, ביציאה המזרחית מחלחול, משתנות כל יומיים שעות הפתיחה של המחסום ומטריפות מקומיים וחיילים כאחד. שבוע מאוחר יותר כבר נקנה כל סיפור וסיבה שיאמרו כדי לעבור, מוצדקים או לא מוצדקים לפי חוקי כוחות הביטחון, רק תעברו כבר. בא לנו להקיא מעצמנו. איזו עבודה בזויה ומעליבה. שבועיים אחר כך יחליט מישהו במנהלת התאום והקישור שנגמרו האיומים ובעצם אין בעיה, שמכוניות יעברו.

בינתיים "אני מצטער, אני לא יכול להעביר אותך. לא, אי אפשר. מצטער, אי אפשר לעבור. המחסום סגור. אדוני, בלי אישור מעבר אי אפשר לעבור. אתה יודע בדיוק כמוני שאני לא יכול להעביר אותך. לא יודע איך. לא. לא. מצטער אבל אתה לא יכול לעבור עם האוטו". מרים את הקול וחוזר על אותם דברים כמו תוכי אטום. בסוף הוא מתייאש, מסתובב וממלמל קללה. אני לוחץ על המנוף, שסוגר את החלון הממוגן של הפילבוקס. שונא את עצמי, את העולם, את הערבים כולם ואת השבועיים שנשארו לי שהולכים לעבור לאט לאט, כמעט לעמוד במקומם.

סרקזם מועיל לעתים. אדישות עוזרת להפחית את העלבון, את הסלידה. אחרי יומיים נראה לי שכבר לא אצא מדעתי. אחרי שבוע כמעט התרגלתי לעובדה שאני באמת נמצא כאן. לקראת סוף התקופה אני מתנחם בזה שלפחות לא לקחתי חלק במעצרים של השב"כ. אני ישן או מנמנם בכל מצב ובלי קשר לשעות השינה. שום דבר לא חשוב חוץ מה-17 לחודש, יום השחרור.

אריאל שרון היקר, חברי ממשלה שלי, אתם ביקשתם מאיתנו רשות. ביקשתם שנסמוך עליכם שתעשו את הדבר הנכון. אתם ועוד קבוצה קטנה של אנשים מחזיקים בידיים גורל של מיליוני אנשים. אין לכם זכות לראות אומללות כזאת ולא לעשות הכל כדי לפתור אותה. כמה עשרות אנשים מחזיקים חיים של מיליונים. כל שבוע מילואים של הפלוגה שלי בלבד עולה 100 אלף שקל. אני שרפתי שלושה שבועות מהחיים שלי במשימה שמטרתה לשמור על סטאטוס קוו שמחריב חיים של אלפי אנשים. אני הייתי חלק ממערכת שמוציאה את הטעם מחייהם של עשרות אלפי תושבי חלחול, בית עומר, אל ערוב ועוד כמה כפרים. אנחנו תחזקנו את ההליכה הכפופה, את הצייתנות מעוררת התדהמה. שמרנו את הכניעות וההשלמה שלהם עם חיים שאין בהם כבוד, גאווה. אנחנו - עורכי דין, אנשי שיווק, חקלאים, אנשי היי-טק, סטודנטים לתואר ראשון ושני, דוקטורנטים, אנשי אקדמיה, שכירים ועצמאים, אבות ובעלים, נכנסנו לתפקיד ומילאנו אותו בזמן שקבעו לנו. איזו תועלת הבאנו? איזו תועלת הבאנו? איך עזרנו לקדם מטרה כלשהי?

אחרינו באים סדירניקים. מחזורים חדשים של חיילים. תותחנים, גולני, שיריון, נ"מ, גבעתי, הנדסה, צנחנים... באים לחודש, לשלושה חודשים. שוב מילואימניקים מבוגרים יותר או פחות, ושוב חיילים בני עשרים יתחלפו להם במחזורים שנקבעו בישיבות על ידי גברים בני שלושים וארבעים, שזו הקריירה שהחלו בה לפני שנים. הילדים כאן, בחלחול, יתבגרו ויראו את אותם החיילים, כפי שראו לאורך השנים שעברו. החיילים תמיד שם. "בסוף הי