שב"כ סתם

הכתובת על הקיר. הביטו בה בטרם תעלם: לא בכל יום נקרית בדרכו של השמאל הישראלי הזדמנות להיחלץ מהתדמית האנטי ישראלית-יהודית שלו בעיני נתח גדול מהציבור. ההחלטה לאשר מעצר מנהלי לפעילי הימין היא הזדמנות מצויינת. השמאל חייב להתנגד לה. פעילותו של ארגוני השמאל למען זכויות ערביי ישראל והפלסטינים חשובה, אבל ללא הדדיות היא שוב תיתפס, על ידי רוב הציבור, יותר כחוסר רגישות ליהודים מאשר רגישות מיוחדת לבני אדם באשר הם.

השמאל צריך להתנגד לרעיון שאומץ על ידי ראש השב"כ לאחר פגישתו עם אפי איתם לא רק כדי לצבור נקודות, אלא משום שמעצר מנהלי – מאסר ללא משפט - הוא צנזורה ברמתה הקיצונית ביותר: צנזורה פיזית. מעצר מנהלי הוא הדבר היחידי שיותר קשה לשלב אותו עם דמוקרטיה, אחרי היהדות.

אינני מתעלם מהצורך למנוע בכל מחיר רצח נוסף של ראש ממשלה בישראל. גם לא מהחשיבות הטמונה בהחלטה האמיצה של שרון ללכת להתנתקות. אף לא מכך שבעת הזו ככל הנראה רק שרון יביא, לפחות, התנתקות. באותה מידה אינני מתעלם גם מהעובדה ששרון עצמו, גם אם כמובן לא חשב שהדבר יוביל לרצח רבין, תרם לא מעט לאווירת ההסתה שקדמה לרביעי בנובמבר 95'. אבל גם אם כוונת השב"כ ראויה, אין דבר מחוצף יותר מבחינתו מאשר לדרוש מעצר מינהלי רק מפני שהמצב מסוכן וכבר חווינו רצח של ראש ממשלה.

אם ישנה הצדקה לחלוקה התקציבית המסורתית במדינת ישראל – ביטחון קודם לחינוך ולרווחה – היא נעוצה בכך שבישראל הביטחון הוא אכן צורך חיוני ונדיר בעוצמתו לעומת מדינות דמוקרטיות אחרות. תפקידו של השב"כ, כארגון שאמור לספק ביטחון, מורכב שבעתיים במדינה דמוקרטית – אבל בדיוק בשל כך אנחנו מבזבזים עליו את המיסים שלנו, מוכנים להעלים עין מכישלונות מסויימים (ע"ע ואנונו), ובדיוק בשל כך מרבית הציבור תומך בשב"כ בעיניים עצומות לרווחה.
אבל הגבול ברור. כשהשב"כ מבקש אישור למעצר מינהלי הוא מרים ידיים. מאחורי הכוונה לכלוא ללא משפט יהודים ימניים מסתתרת הודאה: השב"כ לא מסוגל להוכיח כוונת רצח בפועל, או לחילופין חושד לחינם. במילים אחרות אפשר לקרוא לזה כישלון.

כארגון חשאי שנהנה מקרדיט – מוגזם או לא, זו כבר שאלה לדיון אחר – כמעט בלתי מוגבל במערכת המשפט אין לי ספק שגם הוכחות מסוג ה"ראיות לכאורה" יספקו, נכון למצב הנוכחי, את השופטים בבואם לעצור קיצוניים ימניים. לפיכך הדרישה להתעלם לחלוטין ממערכת המשפט משולה, אם הדיון היה נסוב לגבי ערבים, לדרישה לגירוש ללא משפט. השמאל, שהיה מזדעק, מוכרח לעשות זאת גם עתה.

בניגוד לקלישאה, בישראל דווקא הימין הקיצוני רע ליהודים - כפי שנוכחנו ברצח אמיל גרינצוויג ורצח רבין - יותר מאשר השמאל הקיצוני. אבל לאורך ההיסטוריה – המהפכה הצרפתית למשל – הוכח שארגוני שמאל עלולים להיות לא פחות אלימים. מחר, מחרתיים, בעוד 5 שנים, כשהמצב המדיני לא ישתפר, ויקומו שמאלנים קיצוניים שיחשבו שלמען תיקון המצב יש לרצוח את ראש הממשלה הימני, לא נרצה שכל מי שיחשוב שאכן רה"מ הישראלי הוא הוא המכשול לשלום, ראוי למעצר. לכן העובדה שכרגע האיום ברצח שוב מופנה כלפי ראש ממשלה עקב דעותיו השמאליות - לצורך העניין הספציפי – לא מצדיקה את הצידוד האוטומטי של השמאל בכוונת השב"כ, גם מסיבות אגואיסטיות.

בכלל, יותר מאשר על הרוצח יגאל עמיר, מסיתי הימין האידיאולוגי והרבנים שהעניקו את ההכשר – את האשמה העיקרית ברצח רבין צריכים היינו להטיל על השב"כ. נפש מעוותת, מוח שטני ואידיאולוגיות עכורות הם דברים שראוי לסכל מבעוד מועד, אבל זה יהיה טיפשי לחשוב שדרך חינוך אינטנסיבי לא יתקיימו בקרבנו בני אדם שיחליטו לנסות לשנות את מהלך ההיסטוריה באלימות. תמיד היו מטורפים, תמיד יהיו. לשם כך, כאמור, ישנם אנשי ביטחון.

למרות זאת, לעומת הטענות כלפי הימין והרבנים, דיון נוקב על מחדלי השב"כ באי סיכול הרצח, לא התקיים אצלנו באותה עוצמה. הסיבה נעוצה בביטחוניזם של השמאל, שעדיין מנמק את רצונו במדינה פלסטינית בקצת שקט מהערבושים האלה, ולא בהיבט המוסרי שמאחורי רעיון שתי מדינות לשני עמים.

מבחינה מקצועית, ההצלחה של השב"כ במניעת פיגועים מרשימה. אפילו הכדורגל האירופי חזר לישראל, אחרי שלוש שנים בהן נאלצו קבוצות ישראליות לשחק בקפריסין. השב"כ צריך להמשיך במשימתו, ללא קיצורי דרך, גם מול יהודים. ובהתמודדות הזו יש גם לשמאל כמה אתגרים.