הרס המשפחה

כמו בסוגיות אחרות בשיח הישראלי-יהודי על גבולות חופש הפרט מול הכפיה הממסדית, נשמע גם בנוגע ליחס להומוסקסואליות הציטוט היהודי "איש באמונתו יחיה". אלא שציטוט זה הוא סירוס (מכוון?) של הפסוק המקורי, המופיע בנבואת הנביא חבקוק (פרק ב פסוק ד):
ה?נ??ה ע?פ??ל?ה ל?א י?ש??ר?ה נ?פ?ש?ו? ב?ו? ו?צ?ד??יק ב??א?מו?נ?תו? י?ח?י?ה.

פסוק הזה מבקש לעמת שני סוגי אנשים: המעפיל לעומת שומר החוק והסדר. המעפילים אמנם זכו ליחס חיובי לפני קום המדינה, אך המושג "העפלה" נשאר ביסודו מושג שלילי. המעפיל מסמן לעצמו מטרה ומוכן להשיג אותה במחיר מותו, או מותם של אחרים. גם לצדיק יש רצונות וחלומות. אך הוא לומד לרסן את עצמו ולהיות קשוב לזמן הנכון, ובעיקר לחברה שבסביבתה הוא חי ופועל. וכך אומר הנביא לאותו צדיק:

כ??י עו?ד ח?זו?ן ל?מ?ו?ע?ד ו?י?פ?ח? ל?ק??ץ ו?ל?א י?כ?ז??ב א?ם י?ת?מ?ה?מ?ה? ח?כ??ה לו? כ??י ב?א י?ב?א ל?א י?א?ח?ר:

לכל דבר יש זמן, תהליך צריך להבשיל ואין מקום לדחיקת הקץ.

זהו החטא העמוק של החברה הישראלית כולה, דתים כחילונים, שמרנים כליברלים: הפכנו להיות חברת מעפילים המנסים לדחוק את הקץ ולזרז תהליכים, תוך התעלמות חמורה מהסביבה בה אנו חיים. גם אנשים מהקהילה ההומו – לסבית חוטאים באותו החטא. כדי לקדם את הפיכת מעמדם לנורמה בחברה הישראלית הם לוחצים את החברה הישראלית למקומות הפוגעים באופן קשה ברקמות עדינות של החברה הישראלית – יהודית. שינוי מבנה המשפחה (מדו מינית לחד מינית) הוא מעשה המקעקע את יסודות הבית היהודי. החברה היהודית בנויה על המשפחה הקונבנציונלית: איש – אשה והחיים החדשים הנרקמים ביניהם. מוסד הנישואין הוא הביטוי להופעת הקדושה בישראל. להבדיל מדתות אחרות היוצרות את הקשר שבין אלקים ואדם באופן אישי, מופיע האל במחוזות היהדות דווקא במקום שבו מתחברים האיש והאשה: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם".

אינני יכול להעלות על דעתי יהודי דתי, ליברלי ככל שיהיה, שיהיה מוכן להטות אוזן לשינוי מבנה המשפחה בישראל. ואם כן, מה עושים אותם חברי קבוצה: בועטים בחברה הדתית חזק ככל האפשר, ובזה סותמים כל פתח אפשרי להקשבה, לדיבור ואפילו להבנה.

וזאת צריך לדעת: רבים הם בני הקהילה ההומו – לסבית שמוצאים אוזן קשבת אצל רבנים. שעות רבות יושבים הרבנים ומקשיבים למצוקתם של חברי הקהילה. אל מול האיסור הגורף שבתורה לקיום יחסים חד מיניים נשמע קול זעקתם של אנשים דתיים הטוענים שניסו כל דרך אפשרית ל"צאת מזה" אך אין זה בכוחם. החברה הדתית לומדת את הנושא, בוחנת את ההבדל בין נטיה מולדת לנטיה רצונית ושואלת את עצמה כיצד להתמודד עם אוכלוסיה יקרה זו שלא לאבדם מקרב המשפחה. אין, ולא תהיה, הצהרה דרמאטית שתתיר את האיסור, אך יש רצון רב להגיע לדיבור המכיל את האנשים בעלי הנטיה הזו בתוך הקהילה.

כל עוד יש רצון מצד חברי הקהילה ההומו-לסבית לנהל דו שיח מעמיק, משפחתי – כואב אך אוהב, הם ימצאו הרבה כתובות ולבבות פתוחים וקשובים. ביום שבו תכריז הקהילה מלחמת "העפלה" (בדרך כלל בשיתוף אלמנטים פוליטיים אנטי דתיים) הם יחסמו לעצמם את הדרך.

בשם האחווה אני קורא להם לרסן את מהלכיהם, להקפיא חלק מהחלומות ולהאמין ש"צדיק באמונתו יחיה".