ביג צ'יל 2004, טירת איסטנור, אנגליה. 30.7-1.8
אפשר להתחיל מהסוף. שהוא בעצם גם ההתחלה של הביג צ'יל, סיבת הקיום שלו, והדלק שגרם לשלושים אלף איש, אישה וילדים להגיע לסופשבוע ארוך בגבעות המוריקות זרועות האגמים של מלוורן, בחוות האיילים של טירת איסטנור.
אז הסוף, או כמעט הסוף, היה ככה.
מיסטר סקראף, "Get Your Move On",
רוי איירס, "Everybody Loves the Sunshine",
נויוריקן סול, "I am the Black Gold of the Sun" (4-הירו רימיקס).
יום ראשון בלילה, אחרי שלושה ימים ולילות של פעילות בלתי פוסקת, אחרי שמש שהכתה בכל הכוח באנגלים ההמומים, מוזיקה שנשפכה מכל עבר, אחרי שכוסות הבירה אזלו בבארים, אחרי שתאי השירותים הניידים כבר ראו הכל ומי שנכנס אליהם כבר לא ראה כלום, אחרי שגם הצוות התפעולי הצעיר הפסיק לרקוד במעברים, עמדו בצד הבמה המרכזית שלושה חברים שעושים ביחד את הביג צ'יל כבר עשר שנים. לציון האירוע הם ספרו ביחד עם הקהל את מצעד 20 להיטי כל הזמנים של הביג צ'יל, שאת שלושת הזוכים במקומות הראשונים בו אתם יכולים למצוא מעל הפסקה הזו. סוג של מצעד המזרונים/להיט בראש שלא נותן בראש/דיסקו צ'יל/טופ אוף דה פופס (פוף כרית לא-אופנתית גדולה במיוחד, מלאה בפתיתי קלקר, המיועדת לרביצה בסלון של דירות סטודנטיאליות). המסך הגדול מאחורי הבמה, שבמשך כל הפסטיבל שימש ככן הציור הדיגיטלי של חבורת וי.ג'יים מוכשרת ויצירתית באמת, הפך למסך טלוויזיה גדול עליו הוקרנו הקליפים של השירים הזוכים, עם קטעי קישור של הקסטטיק, זרוע המולטימדיה של נינג'ה טיון וממקימי הביג צ'יל.
הקהל הגדול הגיב בהתרגשות ובמחיאות כפיים לכל שיר שהוקרן על המסך. חלק מהקליפים היו תוצרת בית, עם תמונות מביג צ'ילים קודמים, שצולמו במצלמה חובבנית. זה אולי נשמע כמו הפקה מקצועית של מסיבת סיום קורס אפסנאים, אבל התחושה באוויר הייתה אחרת זו היתה התכנסות בסלון ענקי, כשהמשפחה העצומה רואה ביחד שקופיות באווירת התרגשות סיום עוד אירוע מוצלח, פלוס ציפייה בכליון עיניים לפעם הבאה.
ותודה לקונסוליה הבריטית
אל הביג צ'יל השנה הגעתי בשליחות הבריטיש קאונסיל שרוצה לייצא פיסות של תרבות בריטית עכשווית גם לממלכה המסוכסכת של אריק. לא היה בפסטיבל אירוע מוזיקלי בלתי נשכח. אולי היה אחד כזה ושכחתי, סליחה, פספסתי אותו. אחרי הכל, בכל רגע ממוצע נתון היתה התרחשות על אחת מארבע הבמות המרכזיות, ארבעה אוהלי המשנה או בכל אחד מהמתחמים הנוספים. הביג צ'יל הוא חוויה כוללת שמורכבת מכל הסאונד סיסטמס האלה ביחד ומעוד הרבה פעילויות משלימות נוספות (משלימות במובן של רפואה משלימה). אבל בתוך שלושה ימים של נופש פעיל ושל מנוחה אקטיבית, אפשר בכל זאת לציין כמה נקודות מעוררות מחשבה.
אחרי שהכרוז הציג אותם בהגזמה מסוימת בתור הלהקה ששינתה את פני המוזיקה המודרנית, קולדקאט הופיעו עם סט מיוחד שלא בדיוק הפתיע עם כיוונים חדשים ורעננים. מה שכן, הצד האודיו-וויזואלי של הצמד מור ובלאק התחזק מאוד. הטכנולוגיה מאפשרת להם (תן או קח קריסה אחת או שתיים של הפי.סי באמצע ההופעה - כן, זה היה פי.סי ולא מק) לעשות סקרצ'ינג לתמונה שמופיעה על המסך, בהתאמה של התמונה שזזה אחורה וקדימה על המסך עם הסאונד המוכר של הסקר-קר-קראץ'. מבריק במיוחד היה סימפול וידאו של מלקולם מקלארן מתחילת האייטיז, כשהוא מספר איך הוא גילה את ההיפ-הופ בניו-יורק, וממשיך לתאר איך מופקים צלי-ליל-לים ג-ג-ג-סים מהפטי-פטי-פונים.
שניים מפליטי להקת פרידג' הופיעו בפסטיבל. קיירן "פור טט" הבדן עשה את מה שהוא עושה תמיד, קונצ'רטו ללאפטופים, רעיונות מבריקים וחוש קצב מקורי. אבל הפליט השני הרשים הרבה יותר Adem גייס מספר חברים וביחד הם ניגנו את השירים המצויינים מתוך תקליט הבכורה היפהפה שלו שיצא השנה. כשהם ניגנו את שיר השנה"These Are Your Friends", הבנתי שהשיר הזה הוא בעצם מלודיה רדיוהדית של תקופת ההמנונים, עם זמר בעל קול בריא ועבה ועיבוד שמרחיק את השיר מבומבסטיות מיותרת.
קוואנטיק סל אורקסטרה, ביחד עם אליס ראסל וגם ראסל מהלימפ טווינס, מספקים בהופעה פצצת אנרגיה מתוזמנת. Fאנק של פעם שלא מריח מרטרו נוסטלגי מתרפק, אלא רק מרצון להוריד על הראש של כולם פצצות גרוב עסיסיות מוגשות עם הקול של אליס, אולי זמרת הסול הלבנה הכי טובה על הפלנטה היום.
משחק של מכבי
דיסקו הכפר הנייד היה יוזמה פרטית מאורגנת של כמה חברים שהלבישו על דוכן נייד רמקולים באיכות של קרטון חלב, התלבשו כמו סייד קיק של בני היל ועסקו בפרודיה מצויינת על תרבות הדי.ג'יי. ניגנו קטעים מחורבנים, הפסיקו אותם באמצע עד שזוג יתנדב לרקוד, וכמובן הפכו לאטרקציה לוהטת.
אוהל הקלאב היה אוהל עצום עם ריח חריף של דשא גזום, טמפרטורת אפקט חממה בשעות היום, וליין אפ שכלל בין השאר את אקספרס-2, אדם פרילנד, פיל הארטנול (אורביטל), ג'יילס פיטרסון ובאגז אין די אטיק. האנרגיה באוהל, גם ברגעים בהם היה מפוצץ, הייתה כמו במשחק כדורסל בליגה של מכבי תל אביב. אין מתח, הכל ידוע מראש, כולם באו לעבוד ולא בהכרח להנות. פה ושם אשלי בידל זרק שלשה, אבל גם בתוך הרעש המחריש של הביטים, אפשר היה בקלות לשמוע את הדממה המפחידה של הוואקום הרעיוני.
המסקנה, לביג צ'יל, כמו בעצם עוד חללים אחרים שאפשר לחשוב אליהם, כבר לא באים בגלל המוזיקה. עושים את זה בשביל האווירה, החופש, הנופש, הפעיל, הסביל, המרחב, הויזואליה, ההרגשה שאתה מקבל בחזרה תמורה כל הזמן, ולא רק נותן מאה פאונד בהתחלה תמורת זכות כניסה למתחם. אז אולי בהתבוננות ברזולוציה גבוהה, האירועים המוזיקליים הספציפיים שהרכיבו את הפסטיבל לא היו מהסוג שישנה למישהו את החיים, אבל הביג צ'יל הוא אירוע ייחודי באמת, פסטיבל רב משתתפים עם אווירה משפחתית, אווירה ביתית באמצע הטבע האנגלי הפסטורלי הירוק, והזדמנות לראות ולשמוע את מארק פריצ'ארד, למשל, מנגן שלושה סטים שונים, כל אחד יותר טוב מקודמו, במהלך סופשבוע אחד.
עוד שבועיים, כך אמרו מפעילי הפסטיבל, יתאוששו כרי הדשא באתר שנרמסו על ידי אלפי האנשים. החווייות יישארו מאופסנות בראש הרבה מעבר לזה.