הטלפלא של אירופה

בתחילת מאי הצטרפו 10 מדינות לאיחוד האירופי, ולמרות שהדבר דווח בהרחבה בעיתונות, הוא חלף כמעט מבלי שהותיר רושם בתודעתם של תושבי אירופה. לפני מספר שבועות נערכו ב-25 מדינות האיחוד הבחירות לפרלמנט האירופאי. אם לא התעניינתם בכך, אל תרגישו רע – כך גם לא מעט מתושבי היבשת הישנה עצמה. הנתון שהובלט בעיתונות המקומית היה אחוז ההשתתפות הנמוך (למעט בחלק מ-10 המצטרפות הטריות), מגמה מתמשכת בעשור האחרון. ניתן לומר שהדבר הכי מעניין בבחירות האלו היה חוסר העניין בהם, או כפי שמתאר זאת באופן קולע הסיפור הבא: "היום קיבלתי בדואר אישי קומוניקט של מפלגה קטלנית שמשתתפת בבחירות", אמר לי ידיד פורטוגזי. "תראה איזה יופי זה האיחוד האירופאי – למרות שאני מפורטוגל, הם פונים אלי באופן אישי, כי אני גר בברצלונה". נו, ותלך להצביע, שאלתי. "כמובן שלא", הוא אמר בחיוך.

עד כמה האירופאים מרגישים אירופאים? התשובה הזו, כמו כמעט כל דבר, אינה חד משמעית ומשתנה בהתאם לקונטקסט. אולם ניתן לומר באופן כמעט חד משמעי שמבחינה מדינית, האירופאים אינם מתייחסים לאירופה כאל לאום. במלים אחרות: אי אפשר להשוות את רגש הפטריוטיזם האמריקאי שחולקים תושבי מיזורי וקליפורניה לרגשות אותם חולקים תושבי גרמניה וספרד. רעיון "ארצות הברית של אירופה" אינו ריאלי, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. יתרה מכך – האירופאים מטפחים את הלאומיות שלהם, ולפעמים היא אפילו ברמה מקומית יותר מזו המדינית. אם תשאלו את תושבי ברצלונה המקוריים (לא מאות אלפי הזרים הגרים פה) הם יגידו לך שהם קטלנים, לא ספרדים, ותושבי גלזגו יגידו שהם סקוטים ולא בריטים. גם תושבי מילאנו יעמדו על ההבדל בינם לבין הנפוליטנים ואפילו במדינה קטנה כמו פורטוגל נאמר לי לא פעם על ידי תושבי פורטו שפגשו תושבים מליסבון כי "הם לא פורטוגזים. הם מליסבון". אבל זה היה מין הומור פורטוגזי שכזה.

היחס לאירופה כישות מדינית הוא פרקטי לחלוטין, לא רגשי. חישבו אתם על האופציות הבלתי מוגבלות הטמונות באפשרות לעבוד ב-25 מדינות, ללא תווית המהגר הבלתי חוקי. חברים ספרדים הלומדים מנהל עסקים חולמים על עבודה בת שש ספרות בלונדון, בעוד ידידתי הבריטית בת ה-23 נהנית מהשמש הברצלונאית כשהיא עובדת 5-6 שעות ביום בלימוד אנגלית. ככל שהתועלת בהצטרפות לאיחוד גדולה יותר, כך גם תמיכתה ברעיון האיחוד האירופי. שבדיה ונורבגיה העשירות לא ראו סיבה לאבד את עצמאותן המדיניות הכלכלית הכרוכה בהצטרפות לגוש היורו. ספרד ופורטוגל, מנגד, שקיבלו עשרות מיליארדים בשנים האחרונות מהאיחוד כדי לסגור פערים, הן תומכות נלהבות.

האיחוד מורגש הרבה יותר ביחסים האישיים בין תושבי המדינות השונות. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי בחבורה מעורבת לחלוטין של ספרדים, צרפתים, גרמנים ושבדים. "אנחנו כמו ישיבה של האו"ם פה", אמר לי מישהו פעם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הכמות המפתיעה של זוגות מעורבים פה. ידידה ישראלית סיפרה לי על הקושי להתאהב באמת בספרדי מקומי בגלל הבדלי התרבות, שתומצתו במילים "הם לא ראו טלפלא כשהם היו קטנים". אבל האירופאים, מסתבר, מתקשרים לא רע גם במישור האינטימי ביותר, כי במובן מסויים הטלפלא הוא בערך אותו טלפלא - במינכן, ליון או אמסטרדם. האירופאים חולקים אותה דת (שגם החילוניות שלהם ונבעת ממנה), אותה היסטוריה, אותם ערכים. המצב הסוציו-אקונומי הדומה שמזמן להם האיחוד גורם להם להיות דומים זה לזה.

את הפער הזה שבין היחס הפרקטי והמרוחק לישות האירופאית לבין החיבור הבין-אישי הכמעט אינטואיטיבי אפשר להסביר ביחס של האירופאים למסגרות פוליטיות, שאינו אמוציונלי והרה גורל עבורם כמו שהוא עבורנו. הלאומיות שלהם חסרת לאומנות, ואפילו חסרת לאומיות. הם משאירים את האמוציות בעיקר למגרשי כדורגל. כמו שתושבי ברצלונה עודדו בחירוף נפש את נבחרת קטלוניה הפיקטיבית מול ברזיל (5:2 לברזיל אם זה מעניין אתכם) וחיים תחת המטריה המדינית הספרדית, כך עודד הבוס ההולנדי שלי את הנבחרת הכתומה ביורו 2004 אבל אין לו בעיה שהילד שלו יגדיר את עצמו כקטלוני וידבר ספרדית, ולא הולנדית. במובן הזה, הם בהחלט יוצרים סוג חדש של לאומיות, אירופאית, וערים מסויימות – כמו ברצלונה – הופכות לערים בין-אירופאיות בהן איטלקים מרגישים בבית ממש כמו קטלנים או ספרדים.

הלאומיות הרופפת והתועלתנית הזו היא משהו שבעיניים ישראליות נראה כתופעה מעוררת השתאות. בניגוד אלינו הישראלים שמחפשים את כור ההיתוך, כלומר לייצר איזו שהות משותפת לכולנו, האירופאים דווקא מרגישים טוב עם השונה. בעוד שאנחנו אומרים "רגע, מה ישראלי בנו?" ומחפשים את זה כמעט באובססיה, הם לא שואלים את עצמם מהי האירופאיות המשותפת לכולם.