בערך כשהייתי בת שש אמא שלי לקחה אותי להצגה בשם "אופרה לילדים" או משהו בסגנון , בזמן שהיא ואחותה הלכן לשתות קפה בקניון אני התייבשתי באירוע התרבותי. מהסיוט יצאתי עם שתי תובנות עיקריות: 1- אני ממש, אבל ממש לא סובלת אופרה, מחזות זמר וכל המשתמע מזה. 2- ייקח לפחות חודש עד שאפסיק לשיר "ברד ירד בדרום ספרד...כולם ביחד, הערב".
המחזמר גברתי הנאווה (המבוסס על מחזהו של ג'ורג' ברנרד שאו "פיגמליון") הועלה לראשונה על בימות ברודווי בשנת 1956, את השירים כתבו והלחינו הצמד אלן ג'יי לרנר ופרדריק "פריץ" לו (הם היו הצמד השלישי שניסה להתמודד עם הפיכת המחזה למחזמר) ההצלחה הייתה מיידית והמחזמר הפך להצגה שרצה הכי הרבה זמן בברודווי. בתפקידים הראשיים כיכבו ג'ולי אנדרוז עם קול הזמיר (צלילי המוזיקה, מרי פופינס) כלייזה דוליטל הסמרטוטית הפרובוקטיבית שהופכת לליידי מקסימה, ורקס הריסון שחקן כריזמטי ונחשב (קליאופטרה) כדוקטור הנרי היגינס מומחה לניבים ומבטאים וגם מיזנטרופ המתאהב לאיטו בגברת הנאווה בלי שהוא אפילו מודע לכך.
לא חיכינו זמן רב לרכישת הזכויות לסרט, ההתעסקות סביב האירוע הייתה מיוחצנת היטב, הזכויות ניקנו במחיר שיא לאותה תקופה: 5.5 מיליון דולר על ידי האחים וורנר, שפתחו את הארנק. את ההפקה היוקרתית לקח על עצמו אדון וורנר בכבודו ובעצמו וההכנות החלו. לתפקיד הראשי נבחרה אחת השחקניות העולות באותה תקופה אודרי הפבורן (את ג'ולי השאירו בברודווי מכיוון ש"אינה עוברת מסך"), לתפקיד הפרופ' רצו את קארי גרנט שהודיע חד משמעית שאם לא יקחו את רקס הריסון הוא (מר גרנט), מתכוון להחרים את הסרט, בתור אביה של לייזה ליהקו את סטנלי הלווי (שגילם את התפקיד גם במחזה).
את העלילה כולם מכירים. לייזה דוליטל נערת אשפתות המתפרנסת ממכירת פרחים ברחובות מגיעה לביתו של פרופ' הנרי היגינס המתערב עם חברו הקרוב כי יצליח להפכה לליידי עם מבטא מושלם בתוך 3 חודשים ואם לא ראיתם את הסרט אבל הסיפור מוכר לכם מאיפשהו זה בטח בגלל שנעשו עשרות גרסאות חיקוי לסיפור ועוד יותר סרטים המושפעים מהמקור. "אישה יפה" הוא אולי המפורסם שבהם מהשנים האחרונות.
לראות את הסרט זו סוג של חוויה. הוא מיושן, המשחק מוגזם, העלילה כבר נטחנה אבל זה קלאסיקה, וקצת נוסטלגיה אף פעם לא הזיקה לאף אחד וכאן אני מצרפת וידוי קטן, הרצתי את כל השירים (נו מה לעשות, גם לקלאסיקות יש גבול).
באריזת ה-DVD מגיעים שני דיסקים מיוחדים לכבוד חגיגות הארבעים לסרט (שאגב רץ שנתיים בקולנוע וזכה בלא פחות מ-8 אוסקרים ועוד עשרות פרסים אחרים). דיסק אחד כולל את הסרט ועוד סרט תיעודי על תהליך שיפוצו הנמשך מספר חודשים, בחסות הקרן האמריקאית לשימור סרטים (גוף שהוקם בשנת 1990 על ידי מספר במאים הוליוודים אכפתניקים).
בדיסק השני תוכלו למצוא מספר פנינות הוליוודיות משובחות, כמו הצגת הבכורה של הסרט משנת 1963, צילומי שחור לבן מההפקה, תיעוד ההפקה, איורי התלבושות והתפאורה, ראיונות עם השחקנים והמעצבים, נאומי הזכייה באוסקר, ראיונות חדישים עם חלק מהשחקנים שעודם בחיים, שיחה קצרצרה עם מרטין סקורסזה על חשיבות הקרן לשחזור סרטים, ראיון עם המלחין אנדרו לויד וובר ועוד היד נטויה, כאורך הסרט כך גם אורך התוספות.
הסרט הוא קלאסיקה משובחת, עם התמימות של פעם ועם שחקנים מצוינים ומי שלא רוצה לא חייב לצפות בקטעי השירה, יש כפתור כזה מצידו השמאלי של ה-PLAY שמריץ קדימה. חוץ מזה, כבר הסכמנו שתרבות היא לא מלה גסה.
גבירתי הנאוה
3.8.2004 / 15:34