בישראל של טרום תוכנית נתניהו היה אי השוויון בהכנסות נטו מן הגבוהים בעולם, למרות תשלומי העברה שמומנו על ידי נטל מסים גבוה למדי. תופעה זו גרמה לתחושת מחנק קשה בקרב השכבות העניות, בגלל שכר יחסי נמוך מאוד, ובקרב שכבות הביניים, בגלל שיעור מס הכנסה גבוה גם ברמות הכנסה נמוכות יחסית. תוכנית נתניהו לא שיפרה את המצב, ואף החריפה אותו, כיוון שהורדת נטל המס לחלק מהעובדים ברמות ההכנסה הנמוכות, למשל אמהות חד הוריות עובדות, לא פיצתה אותם על הקיצוץ החריף בתשלומי הביטוח הלאומי. גם המשתכרים ברמות הביניים לא קיבלו אף הטבה במס הכנסה - הורדת המס הראשונה יועדה לבעלי משכורות גבוהות במיוחד.
התל"ג לנפש של אדם בישראל עומד על כ 19,000 דולר לנפש בלבד (במונחי כוח קניה) לעומת יותר מ 25,000 דולר בממוצע במדינות מערב אירופה וכ- 35,000 דולר בארצות הברית. זאת, למרות רמת המחקר הגבוהה של האוניברסיטאות בארץ ורמתם המקצועית הגבוהה של בוגרי האוניברסיטאות.
מראשית שנות ה-70 הולכת הכלכלה הישראלית ומתרחקת מכלכלת המערב. הסכסוך הישראלי פלסטיני והוצאות הביטחון הגבוהות יחסית של המדינה מהווים רק הסבר חלקי לתופעה: האינתיפאדה החלה רק בסוף שנות השמונים, וחלקן היחסי של הוצאות הביטחון של המדינה היו גבוהות עוד יותר לפני שנות השבעים. הסבר נוסף, ומקובל, הוא השיעור הגבוה של אנשים הנמצאים מחוץ למעגל העבודה. אני רוצה להציע את ההסבר לפיו בישראל היחס בין העובדים בעבודות הדורשות השכלה גבוהה לשאר העובדים הנו קטן יחסית, לעומת העולם המערבי.
מזרחיים וערבים מרוויחים פחות מהשחורים בארה"ב
עשרים אחוז מאזרחי המדינה הנם ערבים, וכארבעים אחוז הנם יהודים מזרחיים. אולם אחוז המועסקים, מקרב הערבים והיהודים המזרחיים בעבודות במגזר העסקי הדורשות השכלה גבוהה קרוב לאפס אצל הערבים, ונמוך מחלקם היחסי באוכלוסייה בקרב יהודים מזרחיים. לערבי בוגר הטכניון, למשל, אין מה לעשות עם השכלתו בארץ. הסיכוי של יהודי מזרחי משכיל ומיומן למצוא עבודה במגזר העסקי בכלל, ובשוק הפרטי בפרט, קטן מסיכויו של חברו האשכנזי.
על סמך הידוע לי ולרבים אחרים, האפליה בקבלה לשוק העבודה הפרטי היא עובדה קיימת, גם אם קשה להוכיח אותה באמצעות נתונים סטטיסטיים. אקדמאים מזרחיים נקלטים היטב בתפקידים מסוימים בזרועות הביטחון, במשרדי הממשלה ובחברות הממשלתיות. אני יכול להעיד מניסיוני האישי, שבעבודות הדורשות השכלה אקדמית בצה"ל, בעיקר ביחידות היוקרתיות, אחוז המזרחיים קטן מחלקם היחסי באוכלוסייה היהודית.
קיימת מידה של חוסר הסכמה בספרות המחקרית בנוגע לאפליה בשוק העבודה. חלק מהחוקרים מקבלים את קיומה של תופעה זו, וחלקם טוענים שהשוני בהכנסות בין אשכנזים למזרחיים נובע אך ורק מרמת נגישות שונה להשכלה גבוהה. ראוי לציין שהחוקרים העוסקים בתחום הם חלק מממסד אקדמי אשכנזי, ולכן חלקם מוגבלים או מגבילים בעצמם את חופש הביטוי שלהם. הכלכלן דן בן דוד, במאמריו המאלפים על הכלכלה הישראלית, מצליח להעביר את המסר לפיו הבעיות הכלכליות והחברתיות של מדינת ישראל שלובות זו בזו. אולם נראה שהוא לא מעוניין לחשוף את שורש הבעיה, שהיא אפליה קשה ובוטה על בסיס השתייכות קבוצתית אתנית. בן דוד מציין את החינוך האי שוויוני ואחוז המועסקים הנמוך יחסית בישראל כחלק מהסיבות לחולשה היחסית של הכלכלה הישראלית לעומת מדינות המערב, תוך התחמקות והתעלמות מהמרכיב הקבוצתי האתני המהותי כל כך, ומכאן שגם מהאפליה על בסיס עדתי בקבלה לשוק העבודה.
באופן יחסי, פערי השכר בין גברים ילידי הארץ ממוצא אשכנזי לעומת ילידי הארץ ממוצא מזרחי גבוהים יותר מאלו שבין גברים לבנים לשחורים בארצות הברית. מכאן שהדרת המזרחיים והערבים מהשכלה המקנה הון אנושי הדרוש לקבלת עבודה מתגמלת במגזר העסקי, והקושי לבעלי ההשכלה הרלוונטית המזרחיים והערבים לקבל עבודה הולמת במגזר זה, חמורה יותר מזו של השחורים בארצות הברית. זאת, במיוחד לאור העובדה שפערי השכר בארה"ב גדולים מאלו שבישראל. רוצה לומר, גברים שחורים בארצות הברית קרובים יותר לשכבת המרוויחים במדינתם - גברים לבנים, לעומת הגברים המזרחיים והערבים לשכבת המשתכרים היטב בארץ - הגברים האשכנזים. מבלי להיכנס לסוגיית אפליית הנשים, אציין רק שנשים אשכנזיות עברו, או בדרכן לעבור, את המסה הקריטית כחברות סגל באקדמיה, חברות כנסת, שופטות בכל רמות השיפוט ומנהלות במגזר העסקי, בעוד הנשים המזרחיות מדדות הרחק מאחור.
ישראל צריכה לשאול את עצמה אם היא מעונינת לדמות לברזיל או לדרום אפריקה, מדינות עולם שלישי בעלות מגזר עסקי מתוחכם שהינו קטן ביחס לכמות האוכלוסייה (בדרום אפריקה שלאחר משטר האפרטהייד השחורים מחלחלים לאיטם אל הכלכלה, כמצופה), או לפחות לנסות ולמחוק את הפיגור בהתייחסות לקבוצות אוכלוסייה מופלות.
אפליה מתקנת
אני טוען עם כן כי הדרת המזרחיים והערבים, ברמותיה השונות, משוק העבודה המניב היא אחת הסיבות המשמעותיות לאי המימוש של הפוטנציאל הגלום בכלכלה הישראלית. נראה שעד שנות השבעים, הגידול בשוק הפרטי התאפשר כיוון שיהודים ממוצא אשכנזי הצטרפו אליו במקצועות הדורשים השכלה גבוהה, עד שכמות כוח אדם זה מוצתה. לאחר מכן לא הצטרפו מגזרים אחרים לכוח העבודה המניב , או שלא עשו זאת בסדרי גודל שאפשרו את צמיחתה של הכלכלה בקצב רצוי.
היהודים המזרחיים והערבים ברי המזל שקיבלו השכלה גבוהה הם מעטים. למגזרים אלה קשה הרבה יותר להתקבל לאוניברסיטאות, בגלל הכשל המערכתי במערכת החינוך. עובדה ידועה היא, שרמת ההוראה בפריפריה נמוכה יחסית ויוצרת פערים לעומת החינוך של ילדי המרכז. השכבות המבוססות באוכלוסייה דואגות להשקיע משאבים רבים בחינוך ילדיהם, כדי שיוכלו להיכנס ביתר קלות לאוניברסיטאות, בפקולטות המכשירות את תלמידיהן להצטרף, בין השאר, למגזר העסקי. הדבר נעשה הן ברמה המערכתית הקצאת תקציבים לחינוך על ידי העיריות המבוססות, והזנחת התחום על ידי העניות, והן ברמת התלמיד הבודד ההורים משקיעים במורים פרטיים, בקורסי הכנה למבחן הפסיכומטרי ובחוגים ופעילויות העשרה אחרות. לאחרונה פורסם גם כי אחוז לקויי הלמידה שמקבלים תוספת זמן בבחינות בגרות בשכונות המבוססות מגיע לארבעים, לעומת אחוזים בודדים בשכונות העוני ובכפרים הערביים. מיותר כמעט לציין שמכלול "עזרי הלימוד" הנ"ל, הלגיטימיים והפחות לגיטימיים, מסייע לקבלתם ללימודים גבוהים של תלמידים בינוניים שהוריהם מבוססים, על חשבון מוכשרים מהם המגיעים ממשפחות עניות.
התיקון היסודי שנדרש, הן ברמה הכלכלית והן ברמה החברתית, דורש כבוד הדדי, סולידריות מינימלית וסובלנות רבה יותר בין הקבוצות השונות במדינה, כולל הערבים.
קיומם של מורים טובים בפריפריה ואזורי המצוקה הוא תנאי הכרחי לשינוי הכלכלי חברתי שיצעיד את מדינת ישראל לכיוון המדינות המפותחות והבריאות יותר. אפשרות נוספת לתיקון הכלכלה והחברה היא בפיתוח תעשיות ושירותים מתקדמים, אותם יובילו יהודים מזרחיים וערבים. ניתן לעשות זאת על ידי איתור יזמים פוטנציאלים מקרבם ולשדך בינם ובין הון להשקעה, פעולה שקשה מאוד לביצוע בישראל של היום. בעסקים כאלה תהיה קבלתם לעבודה של מהנדסים מהאוכלוסיות הנ"ל אפשרית יותר. ברור גם שהתמריץ לצעירים מהפריפריה ללמוד באוניברסיטה יעלה בהתאם לסיכוי לעבוד במקצוע הנרכש. צעדים שכוללים אפליה מתקנת מושכלת בקבלה ללימודים גבוהים וסיוע מוגבר בתשלום שכר הלימוד לחסרי האמצעים יכולים לעזור.
שינוי הכיוון המוצע הנו דחוף מכיוון שאי היציבות הפנימית שמאפיינת את ישראל עלולה להכריע אותה הרבה יותר מהר ממה שנראה לעין.
שי דנות הוא כלכלן ויועץ בתחומי מדיניות ציבורית ועסקים.