"15 שנה רחצנו בשקר ובדם שנשפך, ועדיין אין כפות ידינו נקיות. יותר מאלף הרוגים, אבל עדיין איננו יודעים אם היה זה למען שלום הגליל, ומדוע ולמה, תמיד בנסיבות ידועות ובסמיכות אירועים מוזרה נפלו הקטיושות על הגליל", כותב דני שטיינברג, במבוא לדרישתו להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אירועי לבנון. לטענתו, "יותר ויותר מתחזק הרושם שהשקר המתמשך בלבנון, הינו אך ורק בבואת מיקרו למציאות מקרו שקרית ומפלצתית המושלת בנו, כאן אצלנו, ואם לא נחשוף את פרצופה האמיתי, תאבד ההזמנות האחרונה שלנו, בטרם נלך עמה כולנו לאבדון".
שטיינברג היה מהפעילים הבולטים בתנועת המחאה למען היציאה מלבנון, ארבע אימהות. הוא נהג לערוך חוגי בית ולהרצות על הטעויות שעשתה ממשלת ישראל בלבנון ולצורך כך אסף כמויות מרשימות של חומר בנושא. ארבע אימהות התפרקה מיד לאחר היציאה מלבנון ואסור להשתמש בשמה לכל מטרה שהיא. שטיינברג, תושב הרצליה בהווה, בעבר איש כוכב יאיר ("שני בתים מאהוד ברק"), החליט לפתוח בקמפיין עצמאי למען הקמתה של ועדת חקירה לבירור מעורבותה של ישראל בלבנון.
"חוות שבעא הקטנה הזו, הקילומטר הבודד שהשארנו, כל הבעירה בחצי השנה האחרונה, מראה שמשהו לא בסדר מתרחש בכל הנושא הזה של דרום לבנון. מחר, כשיבער גבול הצפון, יאשימו את ארבע אימהות שזה קרה בגללן, בגלל הלחץ לצאת מלבנון, אבל דרך לבנון אפשר לראות תמונה ברורה של ההתנהלות הישראלית. תמיד להשאיר גפרור בוער", כתב.
השאלות אותן צריכה ועדת החקירה הממלכתית לברר, לדעת שטיינברג, הן כיצד התמסמסה החלטת הממשלה מינואר 85' לסגת אל הגבול הבינלאומי, וכיצד הפכה ישראל את השיעים לאויביה בדרום לבנון. "כדאי מאוד לשים דגש ולהתעכב על מה שקרה אז, בין ינואר ליוני 1985, שכן אם צריך להניח את האצבע על נקודת זמן קריטית, בה בגדנו בשיעים, וקצרנו את שנאתם אלינו, שם התחיל מסע האיוולת, הטיוח וההסתרה, זה היה הרגע. צה"ל מיסמס את החלטת הממשלה, כבש את דרום לבנון, השתלט על העם השיעי, הפך אותו לאויבנו והמשיך לנפנף בסכנה לשלום הגליל", הוא כותב באתר האינטרנט שלו.
- ב-15 השנים בהן אתה תובע לחקור את ההתנהלות הישראלית בלבנון התחלפו כמה ממשלות, הן עבודה והן ליכוד, כמה רמטכ"לים, וגם דעת הקהל אף פעם לא דרשה לצאת מלבנון. את מי בדיוק אתה רוצה לשפוט בוועדת בחקירה הזו?
"את המערכת הפוליטית, רמטכ"לים, שרי ביטחון, אלופי פיקוד צפון, ראשי אמ"ן, וגם את התקשורת: איך היא נתנה ידה להתרחשות הכיבוש הישראלי בלבנון".
"יכול להיות שוועדת חקירה היתה משנה את ההיסטוריה"
את הדברים שומעת, באנחה מסויימת, אורנה שמעוני. בנה ערן נהרג בלבנון מפגיעת טיל פאגוט בטנק שלו, בספטמבר 1997. היא חרשה את הארץ במסע יחיד על אופניים, בתביעה ליציאת צה"ל מלבנון, והפכה לאחת הפעילות המרכזיות בתנועת ארבע אימהות. הדרישה להקמת ועדת חקירה מוצדקת בעיקרון, היא אומרת, אבל העיתוי, העיתוי.
"אין ספק שצריך לחקור איך במשך 18 שנה שקעו כאן בקיבעון מחשבתי, אסטרטגי וטקטי", היא אומרת, "אבל היום, בשעה שהמדינה נמצאת במלחמה אחרת, אין לי את הכוח והאנרגיה ללחוץ על ועדת חקירה. אני מוצאת לנכון לעסוק בחברה הישראלית פנימה".
שמעוני מאמצת את משפחתו של החייל החטוף מחוות שבעא, עדי אביטן. היא גם האחראית על אי השלום, האתר להנצחת שבע הנערות שנרצחו בנהריים על ידי חייל ירדני. פרט לכך היא מקיימת, במסגרת קבוצת "מבט לאופק" פגישות עם מתיישבים בשטחים, "על השאלה איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה". "יכול להיות שאם היתה קמה ועדת חקירה לחקר אירועי לבנון מיד עם היציאה משם, ההיסטוריה היתה שונה, אבל היום אני במקום אחר", היא אומרת.