זה המחסומים, לא החיילים

ושוב אנו שומעים על אירוע חמור בו מתנהגים חיילי צה"ל בצורה אלימה כלפי פלסטינים, שוב אנחנו שומעים על חקירת מצ"ח ועוד חייל שילך לכלא, שוב נשמע על "עשבים שוטים" ו"מקרים חריגים", ושוב יקומו חבריו הלוחמים ויספרו על טוהר מידותיו של הקורבן התורן. ומעל הכול תרחף המערכת הצבאית עם תשובותיה הלקוניות, ששוב תטען כי "טוהרה מהשרץ" ומעכשיו היא נקייה ללא רבב.

כמה שאנו רוצים להאמין בזה... כמה נלחמת החברה הישראלית וכמה היא מוכנה להקריב רק כדי לא לשמוע ולא להתעמת עם המציאות הכל כך כואבת ומתסכלת, מציאות שהופכת להיות יותר ויותר ברורה: חיילי צה"ל הנהדרים, מיטב בנינו, אשר חונכו על כל ערכיה היפים של הארץ הזאת, ואשר בחרו ללכת דווקא ליחידות הקרביות ביותר על מנת לשרת את ארצם, דווקא הם עוברים את אותו תהליך בלתי נמנע של השחתה מוסרית, של קהות חושים ושל שרירות לב כתוצאה משליטה על אוכלוסיה אזרחית.

היום כבר ברור לכולנו, הכאת פלסטינים במחסומים אינה מקרה חריג, ירי לשם שעשוע אינו מקרה חריג, שוחד אינו מקרה חריג, ואפילו ביזה לצערנו הרב כבר אינה מקרה חריג. מוטב לה לחברה הישראלית שתפקח את עיניה אל מול המתרחש. התמודדות אמיתית ונוקבת, כואבת ככל שתהיה, עדיפה בהרבה על עצימת עיניים והסתגרות בבועות ומאחורי סיסמאות. החברה הישראלית חייבת להבין כי היא משלמת מחיר מוסרי כבד על כך שהיא שולטת על אוכלוסיה אחרת. האלימות וחוסר הסובלנות לא נשארות "שם" - הן חוזרות איתנו הביתה, הן מלוות אותנו עם החברים, בכביש, בחוף הים ובכל אשר נלך.

אנחנו היינו שם וחזרנו משלמים את המחיר בכל יום. לכן בחרנו לספר לכם מה קורה שם, למי מכם שאכפת מהחיילים שמתגייסים היום ויתגייסו מחר, ולמי מכם שאכפת מאופייה החברתי והמוסרי של החברה הישראלית בעתיד. לכם אסור לעצום את העיניים, לכם אסור לסכור את פיכם. שמונה עשר שנים חינכתם ילד ועכשיו לא תלחמו על עתידו?

לצערנו הרב לא מעט מן הדיון סביב מקרים כאלו מוסט לשאלה האם מגיע לאותו פלסטיני לקבל סטירה או לא. אף אחד לא נותן את דעתו למה שעובר על החיילים שמתנהגים באלימות, מה מביא אותם לנקודה הזו, ואלו סוג של אזרחים הם הופכים להיות בחברה שלנו. קל לנו לפתור עצמנו בטענות שונות ומשונות, כמו "הם כנראה אנשים אלימים מהבית" "אולי עברו התעללות" וכו'. לא כך הם פני הדברים, כולנו ראינו את חברינו הטובים ביותר מאבדים את שלוות נפשם בתוך המציאות הכל כך בלתי אפשרית הזאת, אפילו סקירה מהירה של המקרים שפורסמו בתקשורת מגלים כי מדובר בחיילים טובים, שכל חבריהם מתגייסים כעת לעזור להם.

הקצונה הבכירה בצה"ל דואגת לטייח ולא לספר לנו החברה הישראלית את המציאות כפי שהיא. במקום לבוא אל החברה ולהודות שכל אותם מעשים חריגים כביכול הם הנורמה, והם מחיר שעלינו לשלם כל עוד נשב בשטחים, הם בוחרים לחזור ולהציג את החיילים "הסוררים" כחריגים. וכאשר, למרות הכל, הנושא צף, הם מגלגלים את כל האחריות על החייל ה"חריג", מתוך הנחה שהחיילים שלא נתפסו בהתנהגות דומה יעדיפו לשתוק ולא להפליל את עצמם.

לא ניתן להכין את היחידות השונות לתעסוקה בשטחים מבחינה מוסרית. לא משנה כמה שיעורים על רוח צה"ל וכבוד האדם יועברו בקורסי הפיקוד של צה"ל, וכמה פעילויות הסברה יתקיימו בתוך הצבא. צה"ל יכול רק לצמצם נזקים ולא למנוע אותם, וגם זה בעירבון מוגבל. כמו שכל מי שהיה "שם" יכול לספר לכם, תהליך ההשחתה המוסרית, אשר לא פוסח "שם" על אף לוחם או חייל, הינו תוצר של אופי הפעילות "שם". אין ולא תוכל להיות דרך להיכנס לבית לראות ילד קטן משתין במכנסיים מרב פחד ולא לחשוב על אחיך, ומצד שני, אני לא יכול לראות בפלסטיני בן אדם כמוך אם אני שולח אותו להזיז חפץ חשוד. מה יעזור כאן שיעור בנושא ערכם של חיי אדם? הרי כבר במעשה הזה הבהרתי לעצמי שחייו של הפלסטיני אינם שווים יותר מאשר 10 דקות של המתנה לחבלן... ובשום פנים ואופן בלתי אפשרי לראות באלף פלסטינים שעוברים כל יום במחסום בני אדם כמונו, או כפי שאומרים מאות חיילים שהעידו לשוברים שתיקה במשפט שחוזר כמו מנטרה, "אחרי חודש של שמונה-שמונה במחסום, כבר לא אכפת לך מכלום חוץ מלישון לאכול ולצאת הביתה" .

לחברה הישראלית לא נשארה דרך לברוח מן האמת הכואבת. אנו כחברה משלמים מחיר כבד מבחינה מוסרית וערכית, מחיר שהשפעתו על עתידנו בארץ הזאת עלול להיות גבוהה אף ממחירם של פיגועי הטרור.


סגן (מיל) זיו מעברי הוא מראשי תנועת "שוברים שתיקה"