הנושא החם ביותר בעיראק אינו הכינוסים המקומיים לבחירת נציגים לאסיפה לאומית, שתבחר 100 חברים לפרלמנט הזמני עד סוף החודש. הוא גם לא השמועה הלוהטת שראש הממשלה הזמנית, איאד עלאווי, חיסל במו ידיו שישה עצורים בחשד למעורבות בטרור. הנושא החם הוא אפילו לא איפה לעזאזל אפשר להשיג דרכון בהליך מזורז ולעוף מחבית חומר הנפץ הזו.
הנושא החם בעיראק הוא הטקטיקה החדשה, ונכון לעכשיו המצליחה מאד של ארגוני הטרור וההתנגדות למיניהם: חטיפות ואולטימטומים. הארגונים חוטפים אזרחים, שעובדים בשביל חברות שבאו לעשות ביזנס בעיראק בחסות שלטון הקואליציה. מרגע שבני הערובה בידיהם, מאיימים החוטפים להוציאם להורג (בדרך כלל בעריפת ראש, בשביל הסימבוליות), אם החברה, הגוף או המדינה אליו משתייכים החטופים לא יתקפלו לאלתר מעיראק, ובכך יחלישו את הניסיון של ממשל בוש ושותפיו לייצר שם יציבות כלשהי.
לא תמיד זה עובד, אבל זה עובד לעתים מספיק קרובות כדי לעודד את הטרוריסטים להמשיך. רבים האשימו את ספרד בכניעה לטרור, אחרי שהממשלה החדשה החליטה להוציא את כוחותיה זמן קצר לאחר בחירתה, שאירעה בעקבות הפיגועים במדריד. אבל הסוציאליסטים הספרדים הבטיחו מלכתחילה לצאת מעיראק אם ינצחו בבחירות, הרבה לפני הפיגועים, ולכן זו לא היתה כניעה. מה שבא לאחר מכן, לעומת זאת, כבר בהחלט עונה להגדרה.
מי הבא בתור?
הראשונים להרים דגל לבן היו הפיליפינים. קצת קשה להאשים אותם, האמת. יש להם טרוריסטים להילחם בהם בבית, וזה לא שהעזיבה שלהם שינתה משהו מהותי בסד"כ הקואליציה בעיראק.
אבל מבחינה מוראלית, הכניעה שלהם לארגון שחטף את האזרח אנג'לו דלה קרוז, היתה מכה קשה. זו היתה ההוכחה הראשונה שאפשר להכריח מדינה שלמה לשנות מדיניות בזכות חטיפה של אזרח בודד. זה גם חשף עד כמה נמוכה רמת המחויבות של רבות מחברות "הקואליציה של המוכנים", שהרכיב נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש במקום קואליציה בינ"ל של ממש.
ואתמול באה הידיעה שהחברה הירדנית, ששניים מנהגיה נחטפו, הודיעה תוך יום בלבד כי היא נענית לדרישת החוטפים ומפסיקה את פעילותה בעיראק. להחלטה עזרו גם איומים של משפחות החטופים, שאיימו לפגוע בבעלי החברה אם לא יעשו מה שצריך כדי להחזיר את הילדים הביתה.
בכל מקרה, המורדים והטרוריסטים מצליחים לחבל במטרה החשובה ביותר של מי ששואף ליציבות ולעיראק דמוקרטית: הרחבת המעורבות הבינלאומית. כרגע התנועה בשדה התעופה של בגדד היא בכיוון אחד בלבד. חלק מחברות הקואליציה עוזבות (הולנד, למשל, שמבהירה כי לאחר העברת הריבונות תמה שליחותה) ומדינה אחר מדינה מודיעה נחרצות שלא תשלח חיילים לתופת שבין הפרת לחידקל. ובציבור העיראקי, קרנם של המורדים עולה עם כל הצלחה.
ייתכן שהפתרון היחיד הוא מתקפה חסרת מעצורים על כוחות המורדים - מתקפה מהסוג שרק משטר דיקטטורי מסוגל לו. אבל הקואליציה כבר הוכיחה שאין לה את הנחישות הדרושה לכך כשוויתרה על העיר פאלוג'ה לטובת המורדים, ואילו "הצבא העיראקי" עדיין לא הוכיח שהוא מוכן לשפוך את דם אחיו בכמויות גדולות. אז עד שיימצא מי שיילחם במורדים ברצינות, נותרת רק שאלה אחת: מי הבא בתור להיחטף?