השמאלנים אוכלים ת'לב

אני יושב פה בבית ומחכה לאנשים מהמפקד הלאומי (הדבר הזה של עמי איילון וסרי נוסייבה, לא מאשים אתכם שכמעט שכחתם) שיבואו לתלות לי על המרפסת שלט של "נפרדים מעזה לשלום". מרגש, נכון? המון השפעה יש לשלט כזה. זה גם נורא מקורי. (חדל סרקזם) אז למה בכל זאת הסכמתי? כי זה יותר טוב מכלום. וכי הם ביקשו.

אבל זה רק ממחיש כמה שאנחנו (אסמול, מחנה השלום, פושעי אוסלו, איך שתרצו) נהיינו עלובים בכל מה שקשור למשיכת תשומת לבו של הציבור למאבקינו השונים. אפילו ההמצאות שלנו כבר משמשות את המחנה השני, וזה כבר ממש מרגיז.

כי שרשראות אנושיות, כמו זו בה עמדו אתמול עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות, הן המצאה של השמאל. נגד איידס, נגד המלחמה בעיראק, נגד כל מיני דברים. ופתאום באים אלה מהצד השני, המתנחלים, תאבי הכיבוש כביכול, וגונבים לנו את הרעיון.

אבל אתם יודעים מה? טוב מאד. מכמה סיבות: קודם כל, אולי זה יזכיר לנו לצאת מהשאננות שלנו, להפסיק עם העצרות הפתטיות בכיכר רבין (אלה שאנחנו בודקים מי שר בהן, כדי לדעת אם שווה לבוא) ולהכניס קצת פלפל, קצת דחיפות לאקטיביזם שלנו. גם האקטיביסטים האמיתיים, אלה שמקבלים מכות ליד הגדר, כבר מעלים עובש. זה כבר לא מזיז לאף אחד. צריך לחשוב על דרכים ללכוד את הדמיון של מי שעדיין לא מסכים איתנו, ובשביל זה צריך לנסות לחשוב כמוהם, דרך העיניים שלהם.

וזה מביא אותנו לסיבה השנייה שבגללה טוב שאכלנו את הלב אתמול. העורכת שלי היתה אתמול בירושלים, והיום בבוקר היא אומרת לי "הם נראו כל-כך נחמדים". אכן, טוב להיזכר שהאנשים האלה, שאנחנו נהנים לקרוא להם בינינו לבין עצמנו מתנחבלים, ושאנחנו סבורים באמת ובתמים שהם מהווים את המכשול העיקרי לשיפור המצב, הם לא מפלצות. אין להם קרניים על הראש ורובם לא עושים את מה שהם עושים מתוך שנאה אלא מתוך אהבה.

זה לא אומר שהם צודקים, אבל זה אומר שקצת אמפתיה לא תזיק. גם אם צריך, למען טובת הכלל, לעקור כמה אלפי אנשים (עשרות אלפי, בסופו של דבר) מבתיהם, זו עדיין טרגדיה ענקית. האנשים האלה נלחמים לא רק על השקפת העולם שלהם, אלא על הבתים שלהם.

לפני כמה שבועות פורסם כאן טור של גדעון לוי שבו הוא טען שלא מגיע פיצוי למתנחלים שיפונו מבתיהם, כי היה עליהם כביכול לדעת שבסוף נחזיר את השטחים, למרות שממשלות ישראל שלחו אותם לשם. מעבר לטיפשות הלוגית-חוקית שביציאה הזו, נחשפה אצל לוי הרבה איבה פנאטית, שממש לא מחמיאה למי שעשה את שמו מהזדהות עם סבלם של אנשים, גם אם הם פלסטינים. שורש הרשע הוא הכחשת סבלם של אנשים, גם אם מדובר באנשים שטועים, וגם אם הסבל שלהם מקורו בטעות שלהם עצמם.

יפה לשמאל שהוא ער לסבלם של הפלסטינים, אבל הניצחון האמיתי יבוא כשהוא יהיה ער גם לסבלם של בני עמו. צריך לפנות את התנחלויות הרצועה, וצפון השומרון ובסופו של דבר עוד כמה וכמה (מי אמר תפוח ולא קיבל?), אבל אסור לעשות את זה בשמחה לאיד. אסור לעשות את זה בקטנוניות ובהתחשבנות על כל שקל.

כי רק כשנבין למה המאבק של האנשים האלה נגד פינויים מבתיהם מעורר כל-כך הרבה סימפטיה, נצליח גם לחשוב על דרכים יצירתיות וקולעות להסביר למה חייבים לעשות את זה בכל זאת.

יאללה, איפה החננות של עמי עם השלט?