דיכוי, דיכוי, אבל קצת גרניומים צריך

בימים אלה פועל הצבא במרץ רב, לא רק באבטחת הגדר ובוניה, אלא גם ביעול השימוש בשאריות הבטון, אשר נותרות בתום הבנייה. הפלסטינים העוברים בימים אלה במחסום קלנדיה "ששים" לראות עציצי פרחים וירק שהציב הצבא ליד המחסום. לימינם עומדת חומת ההפרדה (ליתר דיוק הסיפוח) ולשמאלם קומץ החיילים שבודקים את המכוניות לרמאללה. מיצב סוריאליסטי זה מעלה חיוך ציני על פני הקליינטים הפלסטינים, שאין הם מבינים את פשרו. אולם דווקא מראה ציני זה מלמד על כלכלת הדיכוי, הוא אף חושף ללא כוונה את פניו המכוערות ביותר של הכיבוש, שמעמיד לרשותנו את הנוסחה: אפשר לדכא, להרוג, לטרטר ובתום המשימה להריח פרח אדום, להירגע משעמום השגרה.

העציץ שמכיל מגוון פרחים מסגיר את מקורו, כנראה שהורכב ביצירתיות מעודפי הבטון שנבנתה בהם הגדר סביב קלנדיה. בסביבה כה מכוערת וגסה, בה חייל ממוצע לא ימצא את האקזוטיקה של תאילנד, לא את הרומנטיקה של צרפת, ואף לא את הג'ונגל של קניה, העציץ יהווה המינימום הנחוץ, דרגת האפס של "החוויה" שהושהתה. העציץ ייתן "touch" אסתטי, חמימות וביתיות שמזכירה לחייל התורן את עציצי האימא בחצר ביתו. אולי יגדיל לעשות אם יקטוף בשבילה, בסוף המשימה, פרח אדום שימתיק את יומה בחופשותיו הקצרות. באותה הזדמנות תוציא האימא אנחת גאווה על הבן האוהב שקוטף לה פרח משדה הקרב (המזבלה של קלנדיה). ומי יודע אולי הפרח האדום ישמש קמיע נגד "הטרוריסט התורן".

ובינתיים פרח חדש ילבלב מתוך עציץ הבטון, ובכוח רצון החיים שלו ילמד שבתוך עציץ כזה אינו יכול לגדול אלא לגובה. הפרח, בעל כורחו, הפך לפלסטיני נוסף, תקוע במחסום ובין החומות, כך עליו לחיות. וכך ילמד את כללי החיים בצל החומות. הוא יצפה באלפי הפלסטינים העוברים מדי יום, מהם ממהרים, מהם מאיטים ומציצים בחשדנות לעבר החיילים, ומהם תוקעים מבט בגובה החומה. הוא יצפה בקבלת הפנים המחסומאית והבירוקרטית שמציינת דרכה של מדינה "דמוקרטית ומכובדת", כמו השלט הצנוע המקבל את פניהם של הפלסטינים העוברים: "כל הנכנסים לרמאללה ללא אישור יציאה אינם יכולים לחזור דרך המחסום". הוא ילמד שזאת אחת ההקלות היצירתיות ביותר שהצבא יזם, להיכנס אין זאת אגדה! לצאת זה כבר סיפור אחר! בשביל זה יש לנו גיאוגרפיה עממית, לטייל ללא מפות ולנווט דרך בין הרי המולדת. "הכר את ארצך" היה המניע הנסתר, הצבא כל כך מתוחכם.

גם את משחקי ילדי קלנדיה הפרח ילמד. מזלו שקיץ עכשיו, ולהורים בקלנדיה אין כסף להוציא על מחנות קיץ, אבל לילדים שלהם שמור תענוג מיוחד שמור: הם מבלים את כל חייהם ב"מחנה", פול טיים חופשה, חופשה מהחיים הנורמלים. הילדים יציגו בפניו את תרבות הפנאי בניחוח פלסטיני אסלי. הילדים למדו לשחק אך ורק במגרש ביתם, שהמדינה ידעה לשדרג אותו, ולהקיפו בחומה. כמעט כל יום (במידה ואין משחק כדורגל חשוב, או תחרות מוסיקה חשובה), הם מצטופפים בתוך המגרש. בעיה קטנה מפריעה להם, מאות מכוניות חונות בו, והגדר המקיפה גבוהה מדי, אולם על בעיות קטנות הם למדו להתגבר מזמן. בני עשרה מתחרים ביניהם מי יוכל לזרוק אבן שתגיע עד גובה מגדל הפיקוח של החומה? התחרות מתחממת וההתרגשות גואה, עשן סמיך מפריע במשימה? גז מדמיע וכדורי גומי? ממש לא נורא. דומני שהמנצח מביניהם הוא החזק שיוכל לנפץ את שמשת המגדל. ילד קלנדיאי שכוחו יבגוד בו יעד ללעג יהפך.


ובינתיים הגן הבוטני הקטנטן שהצבא בחוכמתו יזם, הפך לתזכורת חיה ש"הבנאליות של הרוע" היא בעצם הבעיה.

המאמר לקוח מתוך אתר "קדמה".