בסיומו של ראיון עבודה, מעמד רשמי בכל מדינה ובכל תרבות, אמר לי מנכ"ל החברה הספרדית: "אני מאוד מחבב את הישראלים. כל החברות והאנשים הישראלים שעבדתי איתם היו בעלי יוזמה, נבונים, ומאוד חברותיים. זו מדינה שיש לא מעט ללמוד ממנה". חייכתי, והוא המשיך: "עכשיו הייתי רוצה לשאול אותך משהו - אתה יכול להסביר לי מה בדיוק אתם עושים שם עם החומה הזאת?". המשפט הזה הוא דוגמא ממצה לצדדים השונים ביחס של האירופאים לישראל. שלא יהיו אי הבנות - ישראל אינה אהודה באירופה בימים אלו, גם לא ברחוב, כלומר בקרב האנשים הפשוטים, אבל גם לא נכון לומר שהכל שחור משחור. איננו השטן בהתגלמותו וגם לא חברי כבוד בכת המדינות המצורעות. היחס לישראל מעורב, אמביוולנטי, ולעתים פרדוקסלי.
יש לחלק את היחס לישראל לשני חלקים - זה המדיני, אל הישות הפוליטית הישראלית; וזה האישי, אל הישראלים כבני אדם. נתחיל בדברים המוכרים לכם: קשה למצוא, ולו אדם פרטי אחד, שיביע תמיכה במדיניות ישראל, ואם כבר מצאתם אחד כזה - רוב הסיכויים שהוא אמריקאי שגר פה. קונצנזוס של 100 אחוז קיים סביב גדר ההפרדה, "החומה" כפי שהיא מכונה כאן, שנתפסת כמעשה נפשע, מזימה שכל תכליתה להקשות ולמרר את חיי הפלסטינים. גם מדיניות ההתנקשויות אינה זוכה כאן לבדל תמיכה ומעל הכל מרחפת מטריית הכיבוש. אבל גם כאן יש משקל לגיאוגרפיה. ככל שמוצאם של האנשים שתפגוש צפוני יותר, כך קשה יותר הביקורת. בהכללה גסה, המחמירים ביותר הם הסקנדינבים, ולאחריהם הצרפתים והגרמנים (אם כי האחרונים נזהרים הרבה יותר בדבריהם המפורשים). תושבי מדינות הים התיכון - מספרד ועד יוון - מתונים יותר, אבל מדובר לכל היותר בגוונים של שחור ואפור כהה.
ויחד עם זאת, כשאתה בא עימם במגע אישי בנושא, לא תיתקל בהפניית גב ואטימות. יותר מכל הם סקרנים. תסביר לנו. תבאר. מה בדיוק קורה שם? איך זה שאתם נלחמים כל הזמן? הרבה יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי בעיצומו של אירוע חברתי, לפעמים אפילו מסיבה רועשת, נגרר בעל כורחי לדיון פוליטי. דיון, אבל לא ויכוח. הם שואלים ואתה משיב. כמעט כל ישראלי מצא את עצמו מדברר את עמדות הליגה נגד השמצה לאור התדמית השלילית של מדינתו בה הוא נתקל, ובמיוחד נוכח החד צדדיות בה מוצג הסיפור, אבל זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית לשנות משהו. מנקודת המבט המרוחקת אלפי קילומטרים, הסכסוך שלנו הופך פשוט מאוד, כמעט טלנובלה. הם החלשים ואנחנו החזקים. הם הנשלטים ואנחנו השולטים. במקרה הטוב, שכאתה נכנס לעובי הקורה עם הסברים על המרחק בין אל-אקצה לכותל המערבי, או על מהלכו המפותל והערמומי של התהליך מאוסלו ועד ימינו, מרימים בני השיח שלך (שחלקם מנהלים איתך את הדיון הזה כמו סיפור בהמשכים לאורך כמה חודשים) ידיים לאור התסבוכת הנפרשת בפניהם ואומרים: "אם זה ככה, הרי זה לעולם לא ייגמר". במקרה הרע הם ישלחו לך לינק לתמונה + כתבה מאיזה אתר חדשות פורטוגזי, כדי להוכיח לך שהראיה הפשוטה שלהם מבוססת.
מחבקים את מיומנה
אולם כשהמעטה הפוליטי-מדיני נתלש, מתגלה יחס אחר לגמרי. תרבות ישראלית מתקבלת באירופה די בקלות. "מיומנה", לדוגמא, דפקו בברצלונה מסע הופעות בן שבועות, כשכמעט כל מופע מכור מראש. פעם אחת הם החלו לתופף באופן ספונטני במרכז לה-רמבלה (השאנז אליזה של ברצלונה), הקהל התגודד במאות וכמעט חנק אותם מאהבה. ברמה האישית ביותר, זו שבפגישה בין אדם לאדם, הבעיה למעשה וירטואלית, וקיימת בעיקר במוחנו. אפשר להשוות זאת ליחס הישראלי השכיח לגרמנים: הישראלים, בהכללה, אינם אוהבים את גרמניה ואת הגרמנים. כשנפגוש גרמני לא נעקם את פנינו בכעס, אבל אם ניכנס איתו לשיחה על פוליטיקה והיסטוריה, העוינות תבצבץ. כך גם האירופים במגעם עם ישראלים. מכרים ישראלים החיים כאן, בלונדון, באמסטרדם או בפריס מעולם לא סיפרו לי על עוינות שנתקלו בה באופן אישי בגלל היותם ישראלים (למעט מצד ערבים החיים במקום, וגם זה לעתים נדירות) אבל כשנכנסים לשאלות של פוליטיקה מתגלה הפער. ישראלים משתלבים כאן חברתית בקלות יתרה, מה שאי אפשר לומר על שכנינו למזרח התיכון. "הרי זה ברור", אמר לי חבר טוב, "יש לנו הרבה יותר מהמשותף אתכם מאשר איתם". קופסאות חומוס "אחלה", יבוא אישי מישראל, גרמו ללא מעט אנשים לרצות לבקר בתל אביב. הפתיחות וחוסר הרשמיות שלנו מתקבלים בברכה, במיוחד ברחבי אירופה הלטינית, הרבה יותר מהבוקיות העצורה של הגרמנים, לדוגמא (אם כי החספוס וההומור השחור שלנו גורמים לפעמים להרמת גבה).
הבעיה היא שכמו שהאירופים מכירים את ישראל רק דרך מהדורות הטלוויזיה, כך גם אנו, הישראלים, מעצבים את דעתנו על יחסם אלינו בעיקר דרך הדיווחים על עמדות המנהיגים והפגנות אנטי ישראליות. באחד מביקורי במדריד, אמרו לי החברים המקומיים שאצלם התארחתי שיש היום הפגנה נגד החומה במרכז העיר. הלכתי מתוך סקרנות. היו שם אולי 60 איש. 55 מהם בעלי חזות ערבית. האזרח האירופי הממוצע די בור לגבי מדינתנו (כמעט כמו שאנו כלפיהם). אפילו סטודנט לתואר שני אמר לי פעם: "אני מכיר כמה ישראלים מהמדינה שלי", והתכוון כמובן ליהודים. ואגב, היחס האמביוולנטי לישראל הוא בבחינת סיפור שחור-לבן פשוט לעומת היחס ליהודים, ועל כך - בטור הבא.