איך הפך מייקל מור ללוגו של אנשי הנו-לוגו

מבחינת תוכן, מייקל מור לא המציא שום דבר. מור הוא אולי במאי מבריק, אמן המניפולציה המצולמת, אבל מה שיש לו תכל'ס להגיד לא מחדש כמעט כלום למי שטורח להתעדכן בנושאים שעליהם הוא מדבר. מצד שני, רבים מאד, במיוחד בארה"ב, אינם מעמיקים בחדשות, ואם יש מישהו שמצליח להביא להם את העובדות בצורה נוחה לעיכול, יש שיגידו - מה טוב.

הבעיה היא שהעובדות של מור הן כמו ג'אנק פוד – משמינות, אבל לא מזינות. אדם שומע את התיאוריות הדמגוגיות של מור, בטוח שעכשיו הוא מעודכן במה שהולך, מעשית ואידיאולוגית (ולכן פוחת הסיכוי שימשיך לבדוק, כי הרי הוא ראה "סרט תיעודי", כלומר "עובדתי"), ובעצם מה שממלא את ראשו זה חצאי עובדות, עובדות שהוצאו מהקשרן, דברים שהם פשוט לא נכונים והרבה דברים שלא בהכרח הוצגו בהקשר המלא והנכון שלהם.

מור לא המציא את הטריק הזה. באמריקה יש כבר למעלה מעשור אחד בשם ראש לימבו, מלך ברברני הרדיו. תחשבו על אחד עם העצבים של נתן זהבי, דומיננטיות תקשורתית כמו של ארז טל ודעות ניאנדרטליות כמו עוזי כהן פוגש את אמנון יצחק. שנים שהשמאל האמריקאי הנאור שונא את לימבו, וסובל מהשתלחויותיו, ובז לימנים האהבלים שזוללים את הזבל שלו לתיאבון. והנה, איזה יופי - גם לנו יש פתאום ראש לימבו כזה. מור משקר במצח נחושה פחות מלימבו, אבל זו נחמה קטנה מאוד.

תקצר היריעה לפרט את כל האי דיוקים, החיפופים והמניפולציות השזורות בסרטיו ובספריו של השמן ממישיגן (לא מדובר בהעלבה, אלא בחלק מדמותו הציבורית), אבל נביא לכם כמה דוגמיות, שאת הראשונה תוכלו אפילו להפריך בעצמכם. בספרו "גברים לבנים טיפשים", במהלך התגוללות די מקוממת על ישראל, טוען החוכמולוג שבתל אביב התקיימה הפגנה בת מיליון איש בעד שלום. מישהו מכם זוכר דבר כזה? עוד באותו ספר, לאחר שגמר לרדת ביהירות על ג'ורג' בוש ועל פוליטיקאים בכירים אחרים שאינם מתמצאים בעולם שמחוץ לארה"ב, מספק מור טבלה של "מנהיגי חמישים המדינות המאוכלסות ביותר בעולם". ברשימה הזו, חוסני מובארק הוא ראש ממשלה, מנהיג הודו הוא הנשיא (במקום ראש הממשלה, שזה כמו להגיד שמשה קצב הוא מנהיג ישראל), ומנהיג מרוקו הוא ראש ממשלה, שזו בכלל בדיחה לגבי מדינה בה שולט מלך.

נעבור לשובר הקופות "פרנהייט 9/11". במהלך רצף שנועד להראות כמה זמן בילה בוש בחופשות במהלך חודשי כהונתו הראשונים, נראה הנשיא באחוזת הקיט קמפ דייויד בחברתו של טוני בלייר. מור מנסה למכור לנו שבוש ובלייר מבלים, אבל כמה פסגות מדיניות והסכמי שלום נולדו בקמפ דיוויד? לא רציני. אחת התזות העיקריות שמור מנסה למכור בסרט היא שהעילה לפלישת ארה"ב לאפגניסטן היתה התנגדות של הטאליבן ב-2001 להעברת צינור גז טבעי בשטחה. הוא רק "שוכח" לספר לנו שהחברה שקשורה לבוש וכביכול עמדה להרוויח הון תועפות מהמיזם, משכה ידיה ממנו כבר ב-1998. בתור דובדבן, טוען מור שנשיא אפגניסטן החדש, חמיד קרזאי, היה יועץ בחברה הזו. שוב נשמט מזכרונו שהחברה מכחישה זאת מכל וכל. אולי יש למור הוכחות לכך שהחברה משקרת, אבל אם כך, שיספר לנו. זה היה מאריך לו את הסרט ב-30 שניות גג, ובתמורה לא מוציא אותו דמגוג מניפולטיבי שמעלים עובדות שלא מסתדרות לו עם התזה.

אבל מור אינו חוטא רק בכיפוף העובדות לתזה, הוא חוטא גם בבחירת תזות פשטניות, שמונעות ממנו ומקהלו להגיע לליבן של הבעיות האמיתיות. וכך מתמקד מור בסרטו בטיפשותו של בוש ובתאוות הבצע שהוא מייחס לו, ומנסה לתפור תיק של "מלחמה עבור נפט".

אז לא שהחברים של בוש, צ'ייני ושות' לא עושים הון מהמלחמה הזו. הם עושים, אבל בעיקר על הדרך. כפרוטסטנטים טובים, הם מאמינים שרווח כלכלי מהווה הוכחה לחסד האל, ולכן הם רואים חובה לעצמם לדאוג שתמיד ירוויחו מכל דבר. אבל הם עשירים מופלגים גם כך, ואינם צריכים לגרור אומה שלמה למלחמה רק בשביל עוד כמה ג'ובות. הסיבות האמיתיות למלחמה הזו נעוצות בתפישות של פילוסופיה פוליטית על תפקיד ארה"ב בעולם ובחזון מגלומני של שינוי המפה העולמית במהלומה כוחנית (סטייל שרון בלבנון). את זה הרבה יותר קשה להסביר אגב דאחקות. קשה גם להסביר את זה תוך התמקדות בבוש ומגבלותיו, כי בוש הוא בסך הכל פיון, מסווה, הסחת דעת בכל זה.

אז מה אני מנסה להגיד, שאין שום דבר במה שמור אומר? ודאי שיש. הרבה. בוש הוא אולי לא בעל מנת משכל נמוכה במיוחד (למרות שהוא גם לא מאור הגולה), אבל הוא נטול סקרנות, זחוח, נבער מדעת ובעל ראיית עולם פשטנית להבעית. הוא בעליל לא ראוי ולא כשיר לתפקידו. בנוסף, לא ניתן להכחיש שלמשפחת בוש, וכן לבכירים אחרים בממשל, יש אינטרסים עסקיים וקשרים עם בכירים בסעודיה שמתנגשים בצורה מטרידה ביותר עם חובתם למעסיקיהם משלמי המסים האמריקאים.

כמו כן, אין ספק כי יש אמת בטענה שהרוב המוחלט מקרב אלה ששופכים את דמם עבור ההרפתקה העיראקית הם בני המעמד התחתון, ושרוב מוחלט של בעלי הכוח לא חולמים לשלוח את יקיריהם להרוג ולהיהרג על האידיאלים שהם מפארים בנאומיהם. הבעיה, כאמור, היא במניפולציות, בחוסר הדיוק (רק עוד דוגמא אחת: יש חמישה חברי קונגרס שלהם בנים או אחים בעיראק, ולא אחד, כמו שנטען בסרט), ובעיקר, בהיטפלות לטפל במקום לעיקר. שהרי הבעיה היא לא שבוש טיפש, ומה שחשוב זה לא להראות כמה ש"אנחנו" יותר חכמים. הבעיה היא מה רוצים ומה עושים אלה שמשתמשים בטיפש הזה ככסות.

אבל הבעיה היא לא רק מור. הוא בסך הכל מנצל את הוואקום שיצרו אחרים במחדליהם. אילו היו כלי התקשורת בארה"ב עושים את מלאכתם בצורה מינימלית, השמנדריק החפפן והמלגלג לא היה מחדש לאף אחד כלום. גם אנשים מהרחוב היו יודעים על האינטרסים העסקיים של בוש ועל קשריו למשפחת בן לאדן ומשפחת המלוכה הסעודית, ועל האישורים החריגים והמזורזים שניתנו לטיסות שהבריחו את בני שתי המשפחות הללו מארה"ב, בשעה שאפילו לאבא של הנשיא אסור היה לטוס בשמי המדינה אחרי פיגועי ה-11/9. הם היו יודעים על שבע הדקות בהן המשיך בוש (המפקד העליון של הכוחות המזוינים, להזכירכם) לשבת בכיתה עם ילדים קטנים אחרי שלחשו לו באוזן ש"אדוני הנשיא, האומה נמצאת תחת מתקפה".

הם היו יודעים על התעקשותם של בכירי ממשל לקשור את עיראק לפיגוע בתאומים, גם כשכל המידע הצביע לעבר אל-קאעדה ואפגניסטן. ולא משנה אם כל אלה משכנעים אתכם שבוש וממשלו לא בסדר, או שלכל אלה יש בעיניכם הסבר מספק. הנקודה היא שהדברים האלה היו נטחנים בתקשורת חזור וטחון, עד שכל אחד שלא חי במערה היה שומע עליהם, ומקבל הזדמנות לגבש עליהם דעה לכאן או לכאן.

אבל כיוון שהתקשורת האמריקאית בגדה בתפקידה בצורה מחפירה, והתמכרה לאורגיה הלאומנית של "הלם ואימה", של התייצבות עדרית מאחורי המנהיג, נפל בחלקו של מור לשחק את הילד שצועק שהמלך הוא עירום. מה שלא מספרים לנו על אותו משל ידוע הוא שאותו ילד לא היה כזה מבריק, ולמעשה היה סתם פרחח שנהנה בעיקר להגיד "פיפי קקי". פשוט, כשאלה שאמורים להיות מבוגרים ואחראים בוחרים להיות אהבלים, אז אפילו טמבל ילדותי נראה כמו מורה דרך דגול.

אבל במקרה הזה, אלו שמוחאים לו כפיים אינם המונים נבערים, אלא האנשים שמחשיבים את עצמם כליברלים וכביקורתיים. אל תבינו אותי לא נכון: צריך לראות את הסרטים של מור, אבל לא צריך להפוך את מור, בעצמו כבר תאגיד לא קטן של עשייה קולנועית, ספרים ואינטרנט, ללוגו של אנשי הנו-לוגו, שנדמה להם שסרט אחד של מור הופך אותם למה-זה אקטיביסטים.