הקלות הבלתי נסבלת של האייטם

המגעים להקמת ממשלת אחדות היו אתמול הסיפור החם של תוכניות הבוקר האקטואליות. לצד מקורבי שרון ופרס הושמעו כבר במהדורות הבוקר דברים שאמר חבר מרכז הליכוד, עוזי כהן, בכנס מפלגתי שהתקיים ערב קודם לכן. כהן השמיע אמירות כמו "העבודה תכניס סרטן לליכוד", "אם יפגעו בסילבן תהיה מלחמת עולם שלישית" ו"עדיף ללכת עם ברגותה (הטעות במקור) או עם הערבים". במהלך הבוקר, אחרי שגמרו לדבר עם כל מי שיש לו נגיעה ממשית לנושא, הוחלט לחזור לדבריו של כהן בהרחבה. חיש מהר זומן כהן לראיונות בכל תוכניות הבוקר ברדיו, ואתרי האינטרנט מיהרו להציג את דבריו בהבלטה.

גם העורכים בדסק וואלה! התלבטו איזה מקום להקדיש לדבריו של כהן. ההחלטה היתה – שום מקום. כי בעצם – איזו חשיבות יש לדברים? האם כהן הוא שר בכיר? שר זוטר? חבר כנסת? שותף במגעים? יושב קרוב לאוזנו של ראש הממשלה? כל התשובות שליליות. אז למה הוא חשוב בכלל?

אחד הסודות הכמוסים ביותר של עולם התקשורת הוא שעיתונאים לא אוהבים לעבוד קשה. תן להם את האייטם מוכן ללעיסה ועשית להם את היום מצויין ואת החיים קלים. ולכן, יש דמויות ציבוריות שזוכות לזמן מסך, גלי רדיו או מקום בעיתון הרבה יותר מאחרים, ולא בגלל רהיטות יוצאת דופן או יכולתם לספק ניתוח מעמיק של הנושא שעל הפרק – לא פעם בדיוק בגלל היעדר יכולת זו – אלא בגלל שהם זמינים ולהוטים לדבר. תמיד.

למעשה, עוזי כהן הוא "רק" אחד מכמה סגנים של ראש עיריית רעננה, וחבר בעל השפעה מסוימת במרכז הליכוד שנוהג לאיים על בסיס חודשי ב"חיסול" שר זה או אחר, בדרך כלל ללא תוצאות. אבל התקשורת החליטה, זקני בית סוקולוב כבר לא זוכרים מתי, שהוא חשוב. ולכן, מבין אלפי חברי מרכז, יבחרו כמעט תמיד מפיקי תוכניות האקטואליה בעוזי מיודענו כמרואיין המועדף. האם אין מישהו אחר ביניהם שיכול לתת תמונה של הנעשה "בשטח" בצורה יותר רהוטה ופחות מתלהמת? התוצאה היא שהמאזין והצופה הממוצע שאינו ליכודניק מושבע די משוכנע שלא. ולכן, בעיני הציבור הוא מסמל, פחות או יותר, את פרצופה של המפלגה כולה (עם עוד איזה שם תואר שלא נעים להוסיף).

וכהן משתף פעולה, רק שלא בטוח אם הוא מבין במה. הוא אומנם לא ילד, אבל מחזיק בתמימות מסוימת לגבי כנות כוונותיהם של אנשי התקשורת הצובאים על פתחו ומבקשים את דברו: באחד הראיונות אתמול הזכירו השדרנים את תוכניתו המדינית של כהן, בה הוא מתגאה מאוד, ושאלו אותו, בלעג לא ממש מוסתר: נו מתי תציג לבוש את התוכנית? כאומרים: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול חמודי, פוליטיקאי אמיתי? סליחה, אנחנו בתוכנית אקטואליה או במערכון של יצפאן?

דוגמא אחרת לאינסטנט אייטם הם ה"סקופים" מדבריו של הרב עובדיה יוסף. בעוד הוא נחשב בעיני תומכיו כאחד מגדולי פוסקי הדת ואיש גדול בתורה, בקרב הציבור החילוני וקוראי הצהובונים הוא נחשב כקיצוני דתי בעל נטיה לפלוט שטויות בכל הזדמנות, לגבי כל נושא, מהאיזוטרי ביותר ועד הפוליטי-עכשווי. נאמני הרב, בכירי ש"ס, ממהרים אחרי כל כתבה כזו להסביר את דבריו ולפרשם מעגתו האופיינית לחילונית – אבל תדמיתו מקועקעת, אם בצדק ואם לא, בצורה מאוד מסוימת וגרועה בתודעה הציבורית. ובכן מאיפה הכל נובע? מהקלות הבלתי נסבלת של האייטם. מה יותר קל מלשלוח בכל שבת כתב לבית הכנסת של הרב בשכונת הר נוף בירושלים ולהגריל איזה ציטוט שיסעיר את דמם של החילונים – הערבים – העולים החדשים – ראש הממשלה המכהן. העורך ייתן איזה כותרת צבעונית כמו "טילים על הכיף כיפאק" או "נתניהו עז עיוורת", ייפתח דיון בתוכניות האקטואליה של הבוקר, כולל הכחשה של בניזרי או ישי, ובמקרה הטוב ישקול היועץ המשפטי לממשלה לשניה וחצי אם לפתוח בחקירה על הסתה נגד הרב. במקרה הרע עד "ערב חדש" כבר לא יהיה זכר לאייטם. למען הסר ספק – דבריו של הרב הם לרוב באמת חמורים ומקוממים אך מדובר ברוב המקרים במטבעות לשון מפולפלות שמטרתם העיקרית היא להכניס קצת עניין והומור בדרשותיו בפני הקהל הביתי שלו.

השימוש המופרז בציטוטי עוזי כהן והרב עובדיה יוצר בדיוק ההיפך ממה שהשניים היו רוצים להשיג: במקום לספח תומכים נוספים לאג'נדה שלהם, הם גורמים, בעידודה הנלהב של התקשורת, לדמוניזציה של המגזרים אותם הם מייצגים או מתיימרים לייצג. נכון שכהן יכול להיענות קצת פחות לחיזורי התקשורת, והרב יכול להתבטא כמו גדול בתורה ולא כמו רוכל עצבני בשוק. אבל בסופו של דבר מי שצריך לחשוב פעמיים הם עורכי העיתונים והמדיה האלקטרונית. האם לדברי הלורל של הדת וההרדי של הפוליטיקה יש משמעות וחשיבות אמיתית? אם כן – לשדר. אם לא – לוותר.