רשמי מילואימניק מהחצר האחורית

לאחרונה סימתי שירות מילואים בצפון הבקעה, בואכה בית-שאן. שטחים "לייט".

האמת היא שהייתי מעדיף להמנע מהחוויה, אבל עשיתי את זה, ולהלן רשמים שונים, ללא שורה תחתונה:

- אחת המשימות שקיבלנו היתה סיוע באבטחת הבנייה של גדר ההפרדה בחלקה המזרחי. תוואי הגדר שם, למרבה השמחה, אינו חוצה כפרים או מפריד בין איכר לאדמתו. בחלק זה של הגדר רק מתבצע הרס של נחל בזק היפהפה. פגשתי שם פקח של החברה להגנת הטבע, שהעיד כי הוא נלחם בקבלנים מדי יום על מזעור הנזקים לנוף, אבל אי אפשר להתעלם מהצלקות המכוערות בצלעות ההרים, שמן הסתם ישארו שם גם לאחר שבאיזור לא יהיו יהודים ולא יהיו פלסטינים בשביל לריב עליו.

- גם בגדר, כבכל מקום, יש מרוויחים. הקבלנים מסתובבים בשטח בלנד קרוזרים ממוזגים (משהו כמו 300 אלף שקל לחתיכה) בין העובדים המורכבים בעיקר מבדואים מהגליל ופלסטינים מהגדה. כן, הפלסטינים הם אלה שבונים את הגדר של עצמם.

מרוויחים גם, כמובן, בעלי חברות האבטחה. השומרים שלהם מורכבים מעולים מאתיופיה וברה"מ לשעבר, מוותיקים מבית שאן ועפולה ומבדואים. ישבתי ליד המדורה עם אמנון, בן 59 מעפולה, ושמעתי ממנו סיפורים על כך שהיה מפעיל דחפור ואיך שבנה את הארץ, ועל איך שהיום הוא שומר על דחפורים כאלה במשמרת לילה, מארבע וחצי אחה"צ עד שבע בבוקר בתמורה ל-220 שקלים, משהו כמו 15.2 שקלים לשעה – פחות משכר מינימום, שלא לדבר על העדר שעות נוספות ותוספת לילה. ואם לא די בכך, הוא ורבים אחרים מספרים שבאופן קבוע נגרעות שעות מהמשכורת החודשית. מי שמעז להתלונן מוצא את עצמו בבית. מחליפים לא מהווים בעיה. כמה טוב שיש אבטלה.

- מסתבר שגם צה"ל גילה את הפטנט הרשום של חברות כוח האדם, והוא מתחיל להחתים אנשי קבע (אני פגשתי בנהגים בעיקר) לתקופות שלא יכולות לעלות על חמש שנים, וזאת כדי שלא יצברו ותק ותנאים. ישנו גם התרגיל של "מילואים בתנאי קבע" – שירות רגיל במשכורת רגילה, אך ללא התנאים והוותק.

- חוץ מבגדר ההפרדה, היינו צריכים גם לסייר בכביש 90 ובישובים הסמוכים אליו. אין ספור שלטים בדרך מכריזים כי כביש 90 נקרא מעתה "כביש גנדי", על שם שר התיירות המנוח. מישהו העלה את ההשערה שהכביש קרוי על שמו מכיוון שהוא רצה להעביר את כל הערבים ממזרח לו. על הכביש הזה עצרנו באחד הלילות לעזור לנהג משאית להחליף גלגל שהתפוצץ. בשיחה שהעברנו הוא סיפר לי שהוא בכלל מורה לידיעת הארץ, ושהוא נוהג בלילות במשאית כדי לגמור את החודש. לתשומת לב השרה.

- אחד הישובים שהיינו אחראים עליו הוא מחולה, שעל גבעה מעליו קם לו מאחז שלא הצלחתי לברר אם הוא חוקי או לא. בכל מקרה יש לו כביש גישה, חיבור לתשתיות וחיילים שומרים שהיחס אליהם רע. המאחז קרוי גבעת סלעית, על שם אישה שנרצחה בפיגוע ירי. שני הישובים מוקפים בגדר "טיפשה", קרי גדר תיל רגילה, שלא נותנת התראות על נגיעה בה. מי שכן זכה בגדר חשמלית "חכמה" הוא בית העלמין הקטן שבין הישובים. אולי זהו משל על קידוש המתים, אולי סתם טפשות. לא יודע.

- בתושבי המקום המקוריים, הפלסטינים, נתקלנו מעט. את חלקם ראינו פורסים את מרכולתם בצידי הדרך בשביל המכוניות המעטות שעוצרות לקנות ירקות, וחלקם האחר כשקיבלנו הוראות לעצור באופן שרירותי מוניות וכלי רכב ולעכב אותם לבדיקה.

ישנה דיעה שגורסת כי אין דין הבקעה כשאר הגדה. ייתכן שצריך לבדוק את הנימוק הבטחוני בטענה הזו, אבל מוכרחים לזכור שהעקרון פה זהה. ישובים יהודיים מעטים, שמחזיקים בחצר האחורית אוכלוסיית עולם שלישי מסוג ב'.

המאמר לקוח מתוך אתר "העוקץ".