"ראש השב"כ אומר" שיש הקצנה בימין הקיצוני. "ראש השב"כ מזהיר" מפני תכנונים של הימין הקיצוני. הפעם זה הימין הקיצוני. הפעם זה בגלל פינוי ההתנחלויות, והלוואי וכולם יעשו מערוף קטן וימהרו, כי זה היה צריך לקרות כבר מזמן ובעוד הרבה מקומות.
אבל ראש השב"כ גם עומד מאחורי חוות דעת שאומרות שפעילות פוליטית ומחאה הן סיכון ביטחוני. ראש השב"כ גם עומד מאחורי חוות דעת שאמורות להכניס פלסטינים למעצר מנהלי בן שישה חודשים על ארגון הפגנות לא אלימות נגד הגדר והתוואי ההרסני שלה, נגד זה שהם זועקים על הפקעת האדמה ועקירת העצים, ונגד הפיכת חייהם לגיהנום בשם הביטחון. זעקה גדולה שהגיעה עד בית המשפט העליון.
ראש השב"כ עומד גם מאחורי המלצות המסווגות גרפיקאיות בנות 44 מניו יורק שבאו לעשות סרטים דוקומנטרים ופרויקטים אומנותיים "כסיכון ודאי לפעילות חבלנית עוינת". ולכן ייאלץ בית המשפט המחוזי בתל אביב לדון מחר בעתירה של אן רובינסון פטר, גרפיקאית מניו יורק, פעילה ב"נשים בשחור" ו"קולות יהודים למען שלום", המבקשת שלא להיות מגורשת מישראל בשל התווית המסוכנת שהדביק לה השב"כ, בגלל קשריה עם "ארגון שמאל הפועל בשטחים". השב"כ יציג מידע לבית המשפט במעמד צד אחד, גם אם זה מידע הגלוי וידוע לכל באינטרנט או בעיתונים, ולא ניתן יהיה להפריך אותו או לאשש אותו. גרפיקאית קטנה מניו יורק, שעבדה בכל הוצאת ספרים מכובדת בעולם, תהפוך להיות טרוריסטית מסוכנת בגלל שהיא העיפה בלונים עם ילדים ישראלים ופלסטינים נגד גדר ההפרדה בשנה שעברה.
היא לא לבד. לפני כמה ימים הגיעה חוקרת זכויות אדם בריטית לישראל. היא יודעת שצריך לתת לאנשי הביטחון שם של אזרח ישראלי, ולא, ישלחו אותה חזרה לביתה, כי אולי היא פעילת שלום המסווגת על ידי השב"כ כ"מסוכנת". איש הביטחון בשדה התעופה התקשר לג', האיש שאת שמו מסרה אותה אישה, בשעה שש בבוקר ושאל אותו את השאלות הבאות: 1. האם הוא יודע מה היא באה לעשות כאן? 2. האם הוא יודע מה הדעות שלה בכלל, ולגבי המזרח התיכון בפרט? 3. האם היא שייכת לארגונים בינלאומיים? ג' התקשר אלי ובקשתי שירשום את כל השיחה. בינתיים הוא יכול לומר שהיא שייכת לגרינפיס ודעותיה הן שאסור לגדל מזון מהונדס גנטית.
ככל שיש הסלמה ברמת האלימות, ככל שה"סיבות הבטחוניות" צוברות לגיטימציה, כך צובר השב"כ כוח בלתי נדלה. הציבור הישראלי, מפוחד עד עמקי נשמתו על ידי מערכת משומנת היטב שנועדה להגביר את הפאניקה, עומד חסר אונים מול איומי "גורמי הביטחון" המתריעים מפני "סכנות". וכך, הפגנות, אסיפות, תהלוכות, פעולות מחאה והתבטאויות הופכות להיות "פעילות חבלנית עויינת".
אין ספק שלמילה יש כוח אדיר. כוח לשנות, להשפיע, להוביל לפעולה. אבל היום המילה משרתת את השלטון ללא רסן, ובכוחן של כמה מילים מ"גורמי הביטחון" להפסיק פעילות לגיטימית ודמוקרטית, תוך הפעלת כוח ודיכוי אדירים ובלתי סבירים: יורים על מפגינים כדורים חיים, משפריצים עליהם גז מדמיע ללא הכרה, מגרשים מהארץ אנשים בעלי דעות שמאליות וקוראים להם טרוריסטים בגלל שהם מסתובבים עם מצלמות בשטחים, וכמובן שלא משמיעים בטלוויזיה וברדיו דעות שהן מחוץ למיינסטרים של יוצאי סיירת מטכ"ל, ומחרימים יצירות אומנות ועדויות של חיילים שמספרים מה קרה להם בחברון.
השב"כ אמון על מניעת סיכונים ביטחוניים. הוא אינו אמון על מניעת סיכונים הסברתיים למדיניותה של ממשלת שרון. לא מימין ולא משמאל. השב"כ אינו אמון על השתקה פוליטית של דעות לגיטימיות, או על דה לגיטימציה של עמדה פוליטית תוך הדבקת אותה הילה של סיכון בטחוני שאין לו בסיס עובדתי איתן שניתן לחשוף אותו.
אני חוששת חשש רב מהשימוש בדין רודף ובשימוש בצווים אלוהיים כדי למנוע פינוי התנחלויות או קידום כל מטרה פוליטית אחרת, ויש דרכים רבות לפעול. אך לא השב"כ הוא שאמון על דעותיהם הפוליטיות ומצפונם של המתנחלים, או של אף אחד אחר.
לפני כחודש, בכנס של צמרת השב"כ על פרשת קו 300, סיפרה שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש שפעמים רבות שאלה את עצמה מהו הדבר המדהים ביותר שנגלה לה באותה פרשה. "התשובה היא: הכוח הבלתי מוגבל של שירות הביטחון הכללי. רק במהלך הטיפול בפרשה זו הבנו שהכוח יכול להיות מופנה כלפי כל אחד, גם כלפי מערכת המשפט, ואם צריך גם כלפי הדרג המדיני".
אחרי ועדת לנדוי והאיסור שהטיל בג"צ על עינויים נחקק חוק השב"כ, ולכאורה הוגברה הבקרה על פעולות השב"כ. אולם המצב הביטחוני "החדש" פיזר את הבקרה הזאת כמו רסיסי מוקשים והותיר שטח רחב ופנוי לאנשי השב"כ ליישם בו את תפיסת עולמם בשאלה מי מהווה סיכון בטחוני ואיזו מטרה מקדשת את האמצעים.
השב"כ פועל היום לא רק נגד מי שהוא סיכון בטחוני, אלא גם מי שהוא סיכון הסברתי. הוא לא נדרש להראות עובדות וגם במקרה שהוא בוחר להראות אותן, אף אחד לא יכול לאתגר או להתנגד לממצאים שלו, תולדה של חיים שלמים בבונקרים של ההכרה ובקונספציה של רדיפה.
אם יש לשב"כ מה לומר, שיראו, שיגידו, שיאפשרו לאנשים לסתור את "המידע המסוכן" שיש לגביהם. שלא יזהירו, יאמרו ויפחידו ואז יטענו שהם לא יכולים לומר מדוע, כי זה חושף מקורות. מידע הוא כוח, במיוחד כשהוא סודי וחסוי. גם כשהוא לא מבוסס, מידע כזה יכול להיות הרה גורל במדינת ישראל. הסיכון הגדול ביותר הוא כשאנשי בטחון הם אלו שמחליטים מה מותר או אסור לגבי מה שאנשים חושבים.
יעל ברדה היא עורכת דין בחטיבת זכויות האדם במכללת רמת גן