באהבה אין חוקים

ב-"באהבה אין חוקים" (תרגום תמוה ל-Something's gotta give, שם הלקוח משיר משנות ה-50) מגלם ג'ק ניקולסון את הארי סנבורן, פלייבוי בשנות ה-60 לחייו, היוצא מתוך עיקרון אך ורק עם נשים מתחת לגיל 30. בעת בילוי סוף שבוע רומנטי עם הנערה התורנית, מארין (אמנדה פיט), בבית החוף של אמה בהמפטונס, ניו יורק, הוא חווה לראשונה אירוע לב. אמה של מארין, אריקה בארי (דיאן קיטון), מחזאית גרושה ומצליחה, מסכימה באי רצון לטפל בו עד שיחלים. כשהם לבדם, הוא מופתע לגלות את עצמו נמשך לראשונה לאישה בקבוצת הגיל שלו ואילו אריקה, למרות הצהרותיה, מוצאת עצמה מגלה את האהבה מחדש. תסבוכות רומנטיות צצות, כשאריקה מחוזרת על ידי ג'וליאן מרסר (קיאנו ריבס) הרופא החתיך בן ה-36, שמטפל בהארי.

הסרט בוים על ידי הבמאית הבינונית ננסי מאיירס, שביקשה כנראה לשעשע באמצעות מניפסט פמיניסטי, ועם זאת, נראה שדווקא יותר מבקרים גברים, מאשר מבקרות, אהבו אותו (מלבד הקונצנזוס על דיאן קיטון - בהמשך). מה שיצא למאיירס, שגם כתבה את התסריט, הוא מעין מחזה לשניים, שהומחז ישירות למסך הגדול. ואכן, דמותה של קיטון מנצלת את ההתרחשויות בחייה על מנת לשבור את מחסום הכתיבה ומעתיקה אותן לתוך המחזה הבא שלה. עצם הנוכחות הכמעט בלעדית של שני הכוכבים, שלא לדבר עליהם כפרסונות קולנועיות (בחייכם, ג'ק ודיאן – here’s Jonny and Annie Hall!), מבזבזת את שאר הקאסט המצומצם ממילא, הכולל את ריבס, המנסה כנראה, במינון נמוך, להשתחרר מה"ניאו" שבו, וגם את השחקנית המצוינת פרנסס מקדורמנד (זוכת האוסקר על "פארגו").

דיאן קיטון - שוודאי הייתה זקוקה לקפוץ לאיקאה ולרכוש כוננית עבור שלל הפרסים והמועמדויות, להם זכתה בעקבות התפקיד (מהאוסקר, דרך גלובוס הזהב וכלה בפרס גילדת המבקרים של איסטנבול) - אכן עושה כאן תפקיד קומי כובש, ונראית כמו אחותה המבוגרת, הרגישה, העצמאית והמיושבת של "אנני הול". זו מתיחת פנים לקיטון, המתלבשת על התפקיד של המצליחנית המבוגרת חסרת הפשרות מההמפטונס באופן מושלם, בהיותה שחקנית וודי-אלנית ניו-יורקית נאמנה, חפה מכל פלסטיק הוליוודי, וכנראה בדיוק שניה לפני שהיא נכנעת לסכין המנתחים הפלסטיים של החוף המערבי.

העזר כנגדה, אשף קומי ואולי הגדול שבשחקני הוליווד, עושה תפקיד יעיל. עם המימיקה המנצחת שלו, והפרגון למקומה של קיטון, ניקולסון בהחלט לא מאכזב. נדמה שהוא חוזר כאן מתפקיד שמידט, למשהו שהוא כמו דריל ון הורן מ"המכשפות מאיסטוויק", אבל עם בעיות לב וזקפה. יחד, קיטון וניקולסון מייצרים לא מעט רגעים משעשעים, כולל הסצנות, שיכולות בהחלט להשתלב בערב פורנו רך באחוזת ראשונים, בהן הם נתקלים אחד בשני בעירום (ושוב קיטון מוכיחה שהיא חפה מכל פלסטיקה). וכמובן, סצנת הסקס המשותפת.

דמותה של קיטון מסווה בסרט את קמטיה ומסתתרת, גם באוגוסט, בצווארון גולף – "טרטל נק", כמו מנסה להדמות לצב עם שריון המנסה לצאת החוצה. ואכן, כשניקולסון "משחרר" אותה היא יוצאת לראשונה מהבית עם צווארון וי פתוח. משהו שהיא, אגב, לא עושה אפילו בשביל המחזר הצעיר שלה. דמות המחזר הצעיר יוצרת יחד עם הרומנים ההפוכים של ניקולסון, בלבול גילאים חביב, אם כי קצת מאולץ. מה שכן, הבלבלות של קיטון (כנראה גיל הבלות) מותירות תמיהה – האם במבחן הבולבול, באמת ישנה אישה שפויה שתחליף את קיאנו בג'ק?

מלבד הרף, שמתחתיו ניקולסון וקיטון כנראה לא מסוגלים לרדת, ומספר גיגים חביבים (כמו זה בדמותו של השימוש בתוכנות מסרים מיידיים, המאפשר לשני הקשישים להתקשקש כמו שני תיכוניסטים מחוצ'קנים), מדובר בקומדיה בינונית למדי, שהפגם העיקרי בה הוא שגם לאחר שהכל, כביכול, הסתדר במקומו, מותחת מאיירס עוד 40 דקות, מיותרות בעליל, כדי להמחיש שהדמויות לא מצליחות להשתחרר מהתבניות אליהן היא הכניסה אותן. 40 הדקות האלו מביאות את הנרווים, בעיקר כשקיטון מתבזה בסצנת ויכוח מג-ריאנית מיותרת.

תוספות: פושרות. אפשר למצוא כאן את "משהו רומנטי על הסיפור", מעין קומבינציה של הטריילר עם בהיינד דה סינס, שבו השחקנים מחמיאים אחד לשני, לסיפור ולבמאית;
שני ערוצי פרשנות (ננסי מאיירס התלהבה), אחד עם המפיק ודיאן קיטון, השני עם ניקולסון. אגב, מלבד הכפילות המוזרה והמיותרת, ניתן לראות שכשהיא עם ניקולסון, יש לה חרדת קודש שכזו והיא מדברת בפחות ביטחון, לעומת הערוץ השני, בו היא מקשקשת בלי הכרה;
עוד תוספות, "סיור בבית בהמפטון" - סיור מודרך בסט העיקרי של הסרט עם אמנדה פיט, שמציגה פרופס ואנשים בצוות, ומקשקשת בהתלהבות של ערוץ E על העבודה ליד הגדולים;
סצנה מחוקה אחת, שממש לא ברור איפה הייתה אמורה להכנס; הטריילר – טוב, אחד היתרונות של DVD בכלל, הוא להשוות טריילרים למוצר אותו הם משווקים, לראות את המלאכה המחושבת של עשייתם, המנסה לתמצת שיווקית שעתיים לכדי 90 שניות, לספר הכל ולא לספר יותר מידי, לדחוס בדיחות או לרגש בדקה. כאן מדובר בכישלון, הטריילר נראה מתאים יותר לאמריקן פאי ויוצא ידי חובה.

לסיכום, בעיקר – ואולי רק - בזכות שני השחקנים, הקומדיה הזו היא איננה בזבוז זמן מוחלט, ובימים בהם המונח "מתאים ליומית", התחלף ב"אפשר בDVD" (פאק, הכרתם פעם מישהו שהולך ל"יומיות"?!), בהחלט אפשר לצפות ולהנות. יודעים מה, אני גם ממליץ על ה-DVD בחום כמתנה המושלמת לנשים גרושות מבוגרות. ולא נשכח נקודת אור נוספת – פסקול מצוין, המתעלה על המוזיקה הבינונית שהלחין הנס זימר לסרט, והכולל קלאסיקות שנסוניות של שרל טרנה, אדית פיאף ועוד, לצד אסטריד ג'ילברטו וטרקים של היפ הופ (בהתאמה, שתי הדמויות מתכתבות לאורך העלילה עם פריז, המהווה את הקליימקס בסרט, וניקולסון מגלם מפיק היפ הופ).