הפיתרון הסופי של כלבי הרחוב

פעם היו כלבי רחוב...

בילדותי זכור לי, שהיה מושג כזה, עובדה כזאת - כלב רחוב. הם היו מלוכלכים, זנבם תמיד בין רגליהם ועלי נאסר להתקרב אליהם, שמא אקבל נשיכה וכלבת. עם השנים הם נעלמו, ונותרו רק החתולים, שהם תופעה אומללה בפני עצמה.

לא אתנגד להיות ילד שוב, אך אני מוכן לוותר על הקאמבק של תופעת כלבי הרחוב. מאז "מקרה האמסטף" אזרחי מדינתנו ה"מבריקים" לא אוהבים יותר כלבים. את כל הכלבים. כן, גם לברדורים מתוקים וחביבים. פתאום מר שמעוני מרחוב בלפור מביט בעיניים של כלבו, ובמקום המבט המבויש ומחמם הלב שלו, שמעוות את ליבנו בחמלה, הוא רואה את ההיסטוריה – כשכל הכלבים אומנו והוחזקו למטרות לוחמה לצידו של נושא הכידון. "מממ..." מהמהם שמעוני, "ומה אם יצרו הקדום של פלאפי הלפלף יגבר עליו, והוא יתפרץ פתאום כרוצח חסר מעצורים? כדי להיות בצד הבטוח, נראה לי שאנטוש אותו בחזית הכלביה הקרובה".

גל המוני של נטישות כלבים עובר עלינו, בכל פינה ושעל. אפילו בשדה התעופה השאירו כלב עם שלט לצידו: "קוראים לי מוקי, אני מחפש בית"... הבית של מוקי נופש כרגע באירופה, והכלב עשה את שלו, אז הכלב יכול ללכת.

קלות הדעת בהחלטה להוספת כלב לקן המשפחתי יכולה להוציא אותי מדעתי. למעשה היא מעלה אצלי רעיון חדש, סטארט-אפיסטים הקשיבו: כלבים להשכרה! קחו, השתמשו, והחזירו בבקשה עם טנק דלק מלא.

אבל ברצינות, לא חסרים עוד אלמנטים בהתנהלות שלנו, ההולכים על שתיים, וה"טיפול" שלנו בחיות המחמד, שנראה כי הם חורגים מגבולות הסביר, בעיקר בכל הקשור לרבייה ומסחר.

מכלאות "תנו לחיות לחיות" ושאר האגודות המבורכות, מתפקעות וקורסות. מדי שבוע מגיע זמנם, הקצוב מראש, של כלבים מספר כך וכך לחזור אל הבורא בזריקת הרדמה (וגם את המלאכה השחורה הזו נאלצים מתנדבי האגודות לבצע). במקביל מחפשים אנשים "טובים", רובם באמת נטולי כוונת זדון, בית חם לגורי הכלבים או החתולים שאך נולדו להם בשעה טובה. כמה קילוגרמים של בורות, חוסר ידע ו/או קשר למציאות...

ואל תרשו לי להתחיל אפילו בהצלפה בישבנם של אותם סוחרים פרטיים ומאעכרים, ובעלי חנויות, שעושים קופה על חיות. שלא לדבר על משביחי הגזעים למיניהם ועורכי תחרויות היופי והטופי של כלבלבים מסורקים ומעוטרים בקוקיות...

נעבור לפסים מעשיים. האגודות, שיבורכו, משקיעות את מרצן באפיקים לא נכונים, במקום ללכת על מדיניות, חקיקה ואכיפה. איזו מדיניות, אתם שואלים?
1. כל הלוקח כלב מהמכלאות יקבל (ויחוייב לקרוא במקום) עלוני הסברה על המשמעות והאחריות הכרוכה בכך, עד לרמת הפירוט הבנאלי של החובה להוציא את הכלב לפחות פעמיים ביום. "ועכשיו תחתמו לי פה למטה, תודה".
2. כל הלוקח כלב מהמכלאות יקבל אותו עם צ'יפ זיהוי בצווארו וניירות זהות, כן ממש כמו כלי רכב. "ועכשיו תחתמו לי פה למטה, תודה".
3. והחשוב מכל: כל הלוקח כלב מהמכלאות יחתום על התחייבות לסרס או לעקר אותו/ה בהגיעם לגיל המתאים. "חתמתם? יופי".

נשמע מטורף? עכשיו למנה העיקרית: החקיקה.
1. יש להעביר חוק בכנסת שאין לסחור בחיות מחמד, לא באופן פרטי ולא בחנויות. ממשביחי הגזע ועורכי תחרויות ההשפלה נרד בינתיים, אך כל האחרים שיעברו על החוק וייתפסו – הטילו עליהם קנס נאה!
2. יש להעביר חוק נוסף (אופטימיות היא דבר חשוב...) האוסר על זיווג כלבים ללא אישור מיוחד לכך, ואישור זה יינתן לבעלי תירוצים משכנעים בלבד.


אולי אני מפנטז, אולי חלק מההצעות לא ניתנות ליישום בשל נימוקי התקציב הידועים, אבל המגמה צריכה להיות הפסקה מוחלטת של רביית כלבים, לפחות לפרק זמן מסויים.

כל ההצעות האלה תקפות כמובן גם לגבי חתולים, אלא שבמקרה שלהם זה מסובך הרבה יותר, ואפילו אבוד, בגלל ההיסטוריה הארוכה של חתולי הרחוב. כך קורה שכאשר מכבים שריפות על ידי עיקורים בצד אחד של העיר, מיד ניצתות להן שלוש חדשות בצד אחר, היות והם מתרבים להם לבד, החרמנים... אבל אצל הכלבים יש עוד סיכוי שהפסקת הרבייה תעבוד, ואט-אט המכלאות יתרוקנו.