בג"ץ נעצר בחומה

אתמול בבוקר ישבתי באולם בית המשפט העליון, יחד עם עוד כמה עשרות, בצפייה מורטת עצבים: מה תהיה ההכרעה? האם בג"צ ירים את הכפפה הפעם ויסמן לצבא: די, עברתם את הגבול, או שמא פעם נוספת ינחית עלינו את טיעון המחץ - הביטחון. כאשר קרא השופט אהרן ברק בקול רגוע את ראשי הפרקים העיקריים בהחלטה, השתררה שמחה גדולה באולם וברחבה שלידו. ניצחנו במערכה אחת, הצלחנו לעצור את הגדר בין מכבים לירושלים, וזו, אולי, רק ההתחלה. היו כאלה שאמרו שבסך הכל רצינו לקנות זמן כשהעתירה הוגשה, והנה קנינו לנו עוד זמן. אני, פסימית מתמדת שכמותי, מיאנתי להיכנע לאופוריה הרגעית. לי לא נראה שהחלטת בג"צ הביאה את הישועה.

בהחלטה היו מספר קביעות שפוגעות באפקטיביות שלה כגורם מכריע בהפסקת הגדר. ראשית, הדיון בתוואי יוצא מנקודת הנחה כי הייתה סמכות לבנות את הגדר, אך יש לבדוק את המידתיות של התוואי. בג"צ קיבל את עמדת הצבא והממשלה שהגדר הינה ביטחונית ולא פוליטית ללא שיקול מעמיק, תוך התעלמות מהדיון בסוגיית סיפוח ההתנחלויות כסממן למניעים הפוליטיים של הגדר, ותוך הטלת נטל אדיר על העותרים להוכיח את טענתם בעניין, נטל שכנראה הינו בלתי אפשרי. השלכותיה של החלטה זו הינן מרחיקות לכת - בכל אחד מחלקי הגדר לא ניתן יהיה להוכיח שהגדר היא פוליטית, אפילו לא באזור אריאל, שם ברור שהשיקול היחיד הוא פוליטי.

כמו כן, עניין התוואי הושאר לקביעת המפקד הצבאי, אותו מפקד אשר קבע את התוואי מלכתחילה, ואותו מפקד שחוזר ומדגיש כי התוואי הנוכחי נקבע ללא כוונות פוליטיות ותוך התחשבות מקסימלית בתושבים המקומיים. בית המשפט קבע כי הן בג"צ והן המועצה לשלום וביטחון, שצורפה לעתירה כידיד בית משפט בהיותה גוף בעל מומחיות בענייני בטחון, לא יהוו תחליף לשיקול דעתו של המפקד הצבאי. עולה השאלה כיצד ניתן להסתמך על שיקול דעתו של המפקד הצבאי שיחליט להבא באופן מידתי שלא יפגע פגיעה חמורה בתושבי האזור? ומה תהיה התרופה בפעם הבאה בה יופרו זכויות התושבים על פי החוק הבינלאומי? ועד כמה יתערב בג"צ בהחלטות המפקד הצבאי?

אך בעיני המדאיג ביותר הוא עיתויה של ההחלטה. בניית הגדר החלה כמעט לפני שנתיים. מאז, הוגשו כבר מספר עתירות שלרוב נדחו על הסף, או הסתיימו בפשרה. כעת, קצת יותר משבוע לפני פרסום ההחלטה של בית הדין הבינלאומי בהאג, מפרסם בג"צ החלטה מקיפה ו"ליברלית" בעניין הגדר. בג"צ מפנה לחוקים ההומניטריים הבינלאומיים, מדגיש כי המפקד הצבאי כפוף לחוקים הנ"ל, וקובע אותם כאמת מידה – אפילו במחיר פגיעה בביטחון. בכך מעביר בג"צ לבית הדין הבינלאומי מסר שנושא הגדר הוא נושא פנימי, ושבג"צ מפקח עליו בהתאם לחוקים ההומניטריים והנורמות הבינלאומיות, ולכן אין צורך בהתערבות חיצונית כדי להגן על הפלסטינים. אך בשלוש שנים האחרונות הוגשו עשרות עתירות לבג"צ כנגד הפרות בוטות של זכויות אדם בשטחים שבוצעו בניגוד לחוק הבינלאומי, למשל בג'נין ובעזה, ובג"ץ נמנע מהתערבות בנימוק של שמדובר בשיקולי בטחון.

ולבסוף, ההחלטה אתמול לא אמרה כלום לגבי העתירות האחרות התלויות ועומדות בפני בג"צ בנושא הגדר בא-ראם ובא-זאוויה, ונימוקיה וההתעסקות הפרטנית בתוואי עשויים להביא לתוצאות לכאן ולכאן. ההחלטה גם לא פותחת פתח לאזורים בהם קיימת כבר גדר לערעור על חוקיותה. היא בסך הכל דורשת לשנות תוואי של 30 ק"מ מהגדר!

בזמן שנמשך הדיון בין נלהב למאוכזב בפתח אולם ג' בבית המשפט העליון, ישב לו מוחמד מנסור מהכפר בידו בבית המעצר במגרש הרוסים, חבול כואב ומודאג ביותר; בעוד שעות מספר תדון שופטת בית משפט השלום בהארכת מעצרו עד תום ההליכים. חטאו היחידי היה שנלחם בגדר הזו, בכל כוח השכנוע שבו, בצורה לא אלימה כשהוא מוביל רבבות למאבק לא אלים. בדיון הטיחה בו נציגת המדינה האשמות רבות, והשופטת דחתה את ההכרעה בעניין לעוד יומיים. בצאתו מאולם השופטת, חיבק את ילדיו הקטנים בעיניים דומעות, ואני לא יכולתי אלא לתהות: כמה צדק עשה בית המשפט הבוקר כשאיש כזה עדיין יושב בכלא על שנלחם בחומה שבית המשפט הגבוה לצדק החליט שאינה צודקת?

לינא דלאשה היא עורכת דין העובדת במרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית