כל מה שאנושי

להיות הומניסט פירושו לדעת כי האנושיות שבאדם היא מקור לכל ערך ובה בעת גם המטרה עליונה. האדם הוא בורא הערכים ויוצר הדעת, ואין בלתו. מכיוון שאין האדם כפוף לכל ישות שמחוצה לו, האדם בהכרח בן חורין מעצם מהותו, וכל מה שכובל את חירותו – מגמד את אנושיותו.

את הכמיהה האנושית אל האלוהי מבין ההומניסט ככמיהה אל השלמות שאין בכוחו של בן-אנוש להגיע אליה כשהוא לעצמו, אך לאחר שייצר אותה בחזונו אין הוא יכול להשתחרר ממנה, ואף לא ראוי שיעשה כן. האמירה של מחבר ספר בראשית: "בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" מסמלת בעיני ההומניסט את הפוטנציאל האנושי להתקרב לשלמות זו, ואת הציווי (האנושי!) הנלווה אליו להתאמץ לשם כך. כיוון שהאדם כפרט אינו יכול לממשה, מכיר ההומניסט בהכרח של ריבוי הדרכים להתקרבות אליה, הנגזר מהריבוי האינסופי של מופעי האנושיות בבני האדם.

מתוך הנחות יסוד אלו של ההומניזם נגזרים עקרונות החינוך הומניסטי על האדם המתחנך (כלומר האדם לכל אורך חייו) להיפגש עם המגוון הרחב ביותר האפשרי של היצירה האנושית בתחומי המדע, האומנות, אורחות החיים וחיי הרגש. מפגש זה ייעשה בתנאים האופטימליים שיאפשרו מצד אחד התפתחות של יחס של כבוד ליצירה וליוצרים, ומן הצד האחר עמדה עצמאית וביקורתית, כך שלא יקבל שום דבר כנכון ומחייב ללא תנאי. העבר ישמש כמקור השראה ולא כציווי לדורות.

ההומניסט מניח את החירות כמהותית לאדם, ומכאן שיש לציידו בכלים הנחוצים לספק את כל מחסרו, ולחפש את אושרו בכל עיסוק בו יחפוץ בלי שיהיה תלוי בחסדו של האחר. לפיכך יש לצייד כל ילד בכלי הדעת הנחוצים לפרנסתו בעתיד: חשיבה חופשית, שליטה מליאה בשפת אם, בשפה זרה, במתמטיקה וביסודות המדעים. כל אלו יהוו תוכנית ליבה לכל הילדים.

עולמו של הילד מתפתח בהדרגה, לכן עלינו להתחיל ולהפגישו עם העולם הקרוב אליו: תרבות שפתו ועמו, הטבע הקרוב אליו, אורחות החיים שבסביבתו המיידית. אולם, כדי שלא ילמד להסתגר מפני השונה, יש להפגישו מגיל צעיר עם האחר: הילד היהודי ילמד את יסודות תרבותו – אך מעת לעת יפגוש יסודות מקבילים בתרבות הערבית – ולהפך לגבי הילד הערבי; בן העיר יכיר את אזור מגוריו, אך בהזדמנות ראשונה ייפגש עם חיי הכפר, וכן הלאה. על עקרונות אלו יתבססו לימודי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והחברה, וכן האומנויות (ספרות, מוזיקה, אומנות פלסטית). זווית הראיה תפתח עם הגיל עד שתכלול את מרחב התרבות האנושית. דגש מיוחד יינתן לפרקים תומכי תפיסת העולם הדמוקרטית בכל אחד מתחומי הדעת הרלוונטיים (מדעי החברה, היסטוריה ספרות) שילמדו כפרקי חובה.

החינוך ההומניסטי והחינוך הדתי סותרים זה את זה. עקרונות החינוך ההומניסטי נגזרים מהעמדת האדם במרכז, ולא ממצוות האל. אמנם גם החינוך ההומניסטי מתחיל מהתרבות הקרובה אל הילד, אך בעוד הילד הדתי לומד לחייב את כל האמור במקרא, לומד הילד ההומניסטי לבחון, למשל, את סיפור כיבוש הארץ על ידי יהושע והשמדת שבעת העמים בעין ביקורתית, ולשאול מה המשמעות המוסרית של השמדת עם. תוכנית הלימודים ההומניסטית תיתן מקום נרחב ליצירה התרבותית של העמים השכנים ושל העמים הרחוקים, ולא תציג אותן כפסולות או נחותות, אלא כאחרות.

החינוך ההומניסטי יעודד את הילד לפת?ח זיקות מתרחבות והולכות מהמשפחה המיידית,ועד לאנושות כולה, בהדרגה. בעוד שהילד הדתי ילמד לברך " ברוך שלא עשנו כגויי הארצות ... שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם".

האדם ההומניסטי יגדל כשהוא בן בית בתרבותו, ומועשר בכל מה שהוא אנושי.