אימהות ללא הפסקה?

אני מחכה להם כבר מהבוקר: לסקרים התזזיתיים בעיתון, לדיונים חוצבי הלהבות בטלוויזיה ובין החברים. השאלה היומית מדברת, כרגיל, על טובת הילד, אלא שהפעם מדובר כבר גם על טובת האם ואושרה של המשפחה - ומה עם האב והדוד והפרקליט שאמור להתייצב מול התקשורת.

הפעם, לפחות בינתיים, התקשורת נאלמת. הפעם מדובר בעניין פרטי לגמרי, של אישה אחראית מאוד למעשיה (כל עוד לא הוכח אחרת), שהחליטה בגיל שישים וארבע להפוך לאם בישראל. זכותה, יגידו רבים; ילד זו המתנה היפה ביותר, יאמרו אחרים; לא הייתי רוצה להתחלף איתה, יוסיפו המלעיזים. אבל רגע, מישהו חשב על טובת הילד?

ילד ,שנולד לתוך משפחה שהפרט היחיד שאנו יודעים עליה הוא גיל האם, אבל האם אנחנו צריכים לדעת יותר? האם זה משנה מה מצבה הכלכלי שלה? טיפולי הפריות עולים הון עתק, כך שכנראה מצבה איתן. האם זה משנה מהו המוצא שלה, ואם היא יהודיה או נוצרי? לחלוטין לא. הדבר היחיד שמשחק כאן תפקיד הוא הגיל - ושישים ארבע זה מאוחר, מאוד מאוחר, אולי מאוחר מדי?

חשבון פשוט יראה שכאשר הילד יגיע לכיתה א', האם תהיה בת שבעים. או קי, לא נורא, רק חמש שנים מגיל הפנסיה. אבל בבר המצווה האם כבר תהיה בת שבעים ושבע. לא שאין בישראל אנשים בגיל הזה שהתפוקה שלהם גדולה לאין שיעור לעומת מקביליהם בני העשרים והשלושים - רק אתמול אירח הנשיא בלשכתו שבעים קשישים בני מאה החיים בישראל. אולם בשום מקום כמעט לא טרחו לציין שאותם שבעים היו היחידים שיכלו להופיע למעמד זה, מתוך הארבע מאות שחצו את קו הגיל הזה.

התינוק החדש מגיע לארץ שבה חייהם של רוב הקשישים אינם חיים ומצבם הכלכלי של רוב הפנסיונרים קשה מנשוא. הוא נולד למאה העשרים ואחת, בה הרפואה, על כל יתרונותיה ותחכומה, אינה מצליחה להתמודד עם מחלות שדומה שעברו מן העולם, אלצהיימר למשל. הוא נולד לחברה בה המשפחה, ובעיקר הילדים, הם הדבר החשוב ביותר, ונחשבים לדרך העיקרית בה נשים יכולות להגשים את עצמן. יש להניח שגם אמו של התינוק ניסתה הכל, ולא הסכימה לוותר. את רגעי האושר שעברו עליה בזמן הלידה ניתן רק לדמיין, אבל האם האושר שלה זהו הדבר החשוב באמת כאן?

יש להניח שהתבגרותו של הילד הזה תהיה מואצת מדי, הוא יהיה שונה מבני גילו וכל זה מבלי להזכיר את הבעיות הרפואיות שיכולות להישקף לאם בעקבות הלידה.

דמגוגיה זולה תטען שעל כל הקשיים מפצה הבאת ילד לעולם. אבל האם זוהי באמת גם טובת הילד? עד עכשיו, בדיון הסמי-ציבורי שנוצר, לא נשמע קולם של הגברים. אולי כי בהשקפה מקובלת, לידה היא עניין של נשים, א שעדיין כולם מרוכזים באם ובתינוק, ולא התפנו לדיון מקיף יותר. אז אולי זה קצת מוקדם מדי לקולם של הגברים, בהנחה שיש להם קול אחיד, אבל למה, לכל הרוחות, אף אחד לא חושב, דווקא עכשיו, על קולו של הילד.