הלך על בוש באירופה

השבוע קיבלתי ברחוב פלאייר, שקרא להשתתפות בהפגנה תחת הכותרת "'הנשיא' (המרכאות במקור) בוש - שקרן ופושע מלחמה". "בוש", נאמר במנשר הפוליטי הזה, "אינו רצוי באירופה. הוא שיקר לעולם ואחראי למותם של 10,000 אזרחים עיראקים. המלחמה לא נועדה לשחרר את עיראק אלא להשתלט על מאגרי הנפט שלה ולמוסרם לידי תאגידים אמריקאים. בוש בכוונה לא שיקם את עיראק לאחר המלחמה, והטיפול שלו זוכים התושבים מה'משחררים' הוא עינויים בהוראה ישירה מוושינגטון. הפיגוע שאירע במדריד מוכיח כי המלחמה לא הפחיתה את הטרור העולמי. נהפוך הוא". המניפסט מסתיים בדרישות הנחרצות: לצאת מעיראק ללא תנאי; למנוע מהצבא האמריקאי להשתמש בבסיסים באירופה; להפסיק כל פעילות אמריקאית באפגניסטן ואת תמיכתה בישראל; ולהעמיד לדין את בוש כפושע מלחמה.

ההפגנה הזו נערכה על רקע ביקורו של בוש ביבשת הישנה וההסכמה שהשיג עם האיחוד לגבי המשך המדיניות בעיראק ומעורבות נאט"ו. "ארה"ב ואירופה הכריזו על הפסקת אש" כתב כאן אחד העיתונים בכותרתו הראשית. מנהיגי אירופה אולי נותנים לבוש הפסקת אש, אבל תושבי אירופה, "העם", ממש לא. ההפגנה לא היתה נגד ארה"ב, או נגד מדיניות ארה"ב. אפילו לא נגד הממשל האמריקאי. היא היתה נגד בוש. בפרפראזה על דברים שאמר בוש עצמו על סדאם, אפשר לומר שלאירופאים אין שום דבר נגד ארה"ב, אבל אין להם גם שום דבר בעד הנשיא האמריקאי. לא אסתכן יותר מדי אם אומר שבוש הוא הנשיא האמריקאי השנוא ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה.

האמת, בינינו, יש לא מעט סיבות לא לחבב את בוש. הוא לא מקרין אינטליגנציה יוצאת דופן, הוא מפגין בורות מביכה בלא מעט תחומים ואין לו ולו שמץ מהאמפטיות של קלינטון. אבל באירופה היחס לבוש נע בין שנאה לשנאה יוקדת, לא פחות. עבור רוב מוחץ כאן, בוש מסמל את כל מה שהפוך לערכים בהם הם מאמינים – הוא היה נגד הסכם קיוטו, הוא פוגע בזכויות אדם, הוא מעורב בשחיתות-ענק נוסח אנרון. מעל לכל הם מייחסים לו לא רק השקפת עולם שונה, אלא גם כוונת זדון.

לפני כשבוע השתתפתי בשיחת סלון שהתגלגלה לדיון במלחמה בעיראק. מה אתם חושבים על בוש, שאלתי. "רוצח", "טרוריסט", "פושע מלחמה", אמרו לי. ההסכמה היתה מקיר לקיר. ולמה אתם חושבים שהוא פתח במלחמה בעיראק? "כי זה יכניס לו כסף לכיסים". ההנחה שהאינטרס האישי, הכלכלי והאלקטורלי גרידא, הוא המנחה אותו, היא כמעט אקסיומה באירופה, עד כדי שהאופציה שאולי יש איזשהו סיכוי, ככה בקטנה רק בשביל התרגיל האינטלקטואלי, שלאיש יש איזה קו מנחה אידיאולוגי, פשוט נפסלת על הסף.

פרשת העינויים בכלא אבו גרייב היא ללא ספק נקודת האל חזור ביחסי אירופה-בוש. הסיבה לכך, בין השאר, היא שתמונות נוסח זו של לינדי גוררת עיראקי ברצועה, דורכות לאירופאים על הפרונקל הישן ומזכירות להם את עברם האימפריאליסטי. רגשות האשם שהן מעוררות חזקות מדי. הדיעה הרווחת כאן היא, שגם אם בוש לא פיקד אישית על העינויים, ברור שהוא היה מודע להם. אחרי הפרשה הזו, בוש אינו טוב יותר מסדאם.

אם קודם נאמר שהמלחמה הזו היא אישית נגד סדאם, עכשיו אפשר לומר שהיא אישית – נגד בוש. הכל אישי. הדבר המדהים ביותר הוא שהתיעוב הזה חוצה גבולות חברתיים. כל מי שאני מכיר - סטודנטים למנהל עסקים, טכנאי חשמל, מעצבי בגדים, מלצרים, צרפתים, פורטוגזים, ספרדים או גרמנים. כולם מתעבים אותו. אולי, אמרתי לעצמי, אני לא מכיר כאן מספיק אנשים. אז שאלתי כמה מידידי אם הם מכירים מישהו שיש לו דיעה חיובית על בוש. "לא", אמרו לי כולם. "אין דבר כזה".

הקטע הבא אינו בא ממקור ראשון, אלא שמעתי אותו מידיד. אולי מדובר באגדה אורבנית, אבל גם ככזו, הוא עדיין מעיד על מגמה. הלכתי ברחוב, הוא סיפר לי, ושני ילדים רבו ביניהם. אחד צעק על השני "יא חתיכת בוש", והשני אמר לו "אני בוש? אתה ראמספלד".