דו"ח המבקר מציג נתונים לפיהם חל גידול משמעותי בהיקף עבריינות הנוער בשנה האחרונה, ומותח ביקורת קשה על אופן טיפול המשטרה, בתי המשפט ורשויות הרווחה בנושא.
על פי הדו"ח, ב-1999 נפתחו לבני נוער כ-30 אלף תיקים פליליים, גידול של תשעה אחוזים לעומת 1998. בתיקי עבירות מין חל גידול עצום של 41 אחוז ובעבירות סמים חל גידול של 24 אחוז. כמו כן חלה עליה של 14 אחוז במספר הנערים שנשלחו לשירות מבחן.
המבקר מותח ביקורת על בתי המשפט: "כאשר שופטים קובעים כי יש לעשות אבחון והסתכלות, יש שהם מאריכים את מעצרם של בני הנוער בבתי המעצר, שם הם נמצאים בתנאים קשים ללא טיפול, חינוך או תעסוקה".
לגבי המשך הטיפול של רשויות הרווחה מציין הדו"ח: "גם לקטינים המעטים שהוחלט לטפל בהם, ניתן הטיפול בשלב מאוחר. עניינם של קטינים נדון שנה וחצי ואף שנתיים לאחר שגופים שונים, ובעיקר המשטרה, דיווחו על בעיות התנהגות קשות ועבירות שעברו. הילדים התקרבו לגיל שבו יש להם אחריות פלילית מבלי שניתן להם טיפול מונע".
גם מערכת החינוך לא חפה מביקורת: המבקר מציין כי בתי הספר אינם מקפידים לדווח למשרד החינוך על מעשי האלימות שנעשו בתחומם, למעט אירועים שהצריכו פניה לחברת ביטוח. זאת, בין היתר, "עקב הדחקת בעיות האלימות בבית הספר והתפיסה ש'אצלנו אין אלימות'". למשרד החינוך יש מידע מועט על האלימות בבתי הספר במגזר החרדי. מאמצי המשרד לשתף מגזר זה במחקרים לא נשאו פרי.
נוער מנותק: רק מחצית מטופלים
עוד מבקר הדו"ח את הטיפול בנוער הנושר מבתי ספר: חלק ניכר מבני הנוער המנותקים אלו שלא עובדים ולא לומדים - אינם מטופלים כלל: לפי הנתונים, מספר בני הנוער המנותקים בשנת 99' (בנים בלבד) היה 12,320. בפועל טופלו רק כמחצית.
לפי הדו"ח, קיים ריבוי גופים המטפלים בנושא היוצרים כפילות: "העדר תיאום ושיתוף פעולה בין גופים אלו עובר כחוט השני בכל שלבי הטיפול, והדבר פוגע ביכולתם להתמודד כראוי עם התופעה". במרבית הרשויות המקומיות אין גוף מרכזי אחד האחראי לאיסוף מידע על נוער במצבי סיכון. בהיעדר נתונים אלה, אין לדעת מהו ההיקף הכולל של האוכלוסיה הזקוקה לטיפול. המבקר ממליץ כי "יוקמו רשות ממלכתית עליונה או גוף בין משרדי שיהיו מופקדים על ריכוז הטיפול בתופעה".
השרה ציפי לבני, יו"ר ועדת השרים לענייני ביקורת, מסרה בתגובה כי ועדת שרים תפעל להגברת שיתוף הפעולה הבינמשרדי ולהגדרת תחומי הפעילות בין משרדי החינוך והעבודה והרווחה, המשטרה והשלטון המקומי, כדי למנוע מצב בו בני נוער לא יקבלו את הטיפול הראוי, בשל היעדר הגדרות תפקידים וסמכויות.