נילסן, קשטן, בלאט (או: ככה אנחנו נראים)

יום העצמאות הוא עיתוי מצוין להציץ אל מעבר לכתפם של הרגעי והמקומי, לבחון פנים ושמות המזוהים עם הספורט ולהעמיד אותם מול מראת הישראליות. על הדוכן הפעם, מייצגי המיקרוקוסמוס של הספורט המקומי, שלושה מאמנים ישראלים. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

הדני:
ריצ'ארד מולר נילסן הגיע לישראל על תקן חנה בבלי עם רקורד בכדורגל. כשגברי חייל אותו במשרדי ההתאחדות הוא דיבר על מאמן וג'נטלמן, שייקח את הכדורגל הישראלי את הצעד הנוסף: הישגיות משולבת בקלאס. במולדת חוסר התרבות קשקשו משהו על "תרבות כדורגל". ניחא.

בינתיים, התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. הנבחרת, במקרה הטוב, דורכת במקום. היא משחקת בחוסר השראה ומצליחה ברגעי האמת לשחזר את סימן ההיכר שלה משלושה העשורים האחרונים - פיפי במכנסיים.

נו טוב, אמרו כולם, לפחות בחדרי ההלבשה ובמסיבות העיתונאים לאחר המשחק נחסכת מאתנו שיטת החיסולים וסגנון ניבולי הפה. הכדורגל, התנחמו מבקרי התרבות, יבוא אחר כך.

משחק הנבחרת בגרוזיה שמט את הקרקע גם מתחת לנחמה היחידה שקשורה בדרכו של הדני הישראלי ביותר. ציטוטים ישירים מעידן שלמה שרף מילאו את כותרות העיתונים, ונילסן בחר להתבטא בעיתוני סוף השבוע דרך "מקורבים". בקושי שנה בארץ וכבר יש לו מקורבים? למה מה?

אין ספק, הישראליזם ניצח גם הפעם. ברון הנימוסים וההליכות התקרב עוד צעד לעבר כרס קטנטנה וקיסם בין השיניים. הצעד הבא, אל תשגו, הוא חרם על התקשורת. מישהו אמר שלמה שרף ולא קיבל?

האדום:
דרור קשטן הוא יותר רס"ר מאשר מג"ד. בעידן של כוכבי על וסכומי עתק, כדורגל גלובאלי ותקשורת ככלי אלמנטרי, קשטן בשלו: הצבא צועד בנעליו, ומוטב שהן יהיו מצוחצחות. הכל טוב ויפה. מותר לקשטן להחמיץ פנים ולעשות בסגל השחקנים כבשלו, מותר לו לעלות עם הנוער לדרבי הגביע, מותר לו הכל. הוא האוטוריטה, הסמכות העליונה. כתוב כך בחוזה.

השאלה היא מה תפקידם של בעלי ההון - תאומים, עגיב, אורנשטיין וסגול? האם יש להם אמירה בעניינים שנוגעים ישירות להשקעה היוצאת מכיסם? האם יש להם זכות לומר לאוטוריטה העליונה, "סליחה, אדוני, השקעתי רבע מיליון דולר בשחקן הזה, אני מבקש שתפתרו את הסכסוך ביניכם"?

אם יש להם סמכות לכך, מוטב שישתמשו בה כבר, ואם לא, אז שיהיה ברור מי הבוס האמיתי בהפועל ת"א. המג"ד עם האוריינטציה של הרס"ר או מי שמשלם לו את המשכורת.

ואגב רס"ר משמעת, מוזר שעל משפט כמו "הפעם שיחקתי, זה כל ההבדל", העונש הוא הקפאה ללא גבול, ואילו על מעורבות בבעילה קבוצתית אין כל התייחסות. לפחות מצד האוטוריטה העליונה במועדון.

הצהוב:
דיוויד בלאט הוא מאמן הכדורסל הכי טוב בארץ. אולי גם באירופה. הוא לקח קבוצה עם תקציב מהעשירון האמצעי ומיקם אותה במאיון העליון. בטח, גם לפיני גרשון יש מניות יסוד בעניין. למעשה, ההיסטוריה תרשום אותו כמאמן מכבי ת"א בשנתיים האחרונות. אבל ההיסטוריה לא מבינה שום דבר.

ההיסטוריה לא ביקרה מעולם באימון של מכבי ת"א. ההיסטוריה לא נסעה עם בלאט למסעות גיוס שחקנים. היא לא תזקוף לזכותו של האמריקאי הכי ישראלי מאז טל ברודי את נייט האפמן ואת אנתוני פארקר, שני שחקנים שיהיו חייבים בעוד שנתיים את קריירת ה-NBA שלהם לבלאט.

ההיסטוריה מתעסקת בטפסים רשמיים. בטפסים רשום שפיני גרשון הוא המאמן של מכבי ת"א. אבל כל מי שמכיר את הכדורסל של פיני גרשון לאורך השנים, את זה של מכבי ת"א ואת זה של דיוויד בלאט, לא יכול להכחיש שהערך המוסף הגדול בתחייתה של מכבי בשנתיים האחרונות הוא העבודה של בלאט. העין המדהימה לזרים, המשחק הקבוצתי, החילופים האוטומאטיים בהגנה, שינויי התרגיל באמצע המהלכים בהגנה, כולם טביעות אצבע ברורות של בלאט.

גרשון מצידו תורם את השמחה בהתקפה, את אומץ הלב ויכולת האלתור בהתקפה. אבל בלאט, הוא ולא אחר, הוא האקס פקטור במכבי. פיני הכריז על פרישה בסוף השנה. מעניין אם הוא רוצה לפרוש בשיא, אם יש לו חוש צדק טבעי, או אולי גם הוא מבין שאפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל לא את כל האנשים - כל הזמן.

ולסיום, פינתנו, איפה הם היום?
לפני חמש שנים שלמה וצביקה שרף ניהלו את הספורט הישראלי. מאמני הנבחרות הלאומיות, מרושתים חזק ומצפצפים על כל מי שאינו מעשן סיגר. חמש שנים אחר-כך מסתבר שסוף כל דבר טוב להיגמר.