בטירוף שלנו

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת. נסעתי למרכז לבריאות הנפש 'שלוותה' בהוד השרון. דוקטור שלמה מנדלוביץ, מנהל מחלקה פתוחה, קיבל את פניי בשער והובילני במעלה השביל. בתחילה נדמה היה שהגעתי לכפר פסטורלי מרוחק, נטול לחצים מהסביבה, המעניק תחושה אמיתית של רוגע ושלווה.

התחנה הראשונה הייתה מחלקה ג', המחלקה הפתוחה, שהרי מדובר במחלקתו של מנדלוביץ. היה יום שליו במחלקה. מרבית הדיירים ניצלו את מותרות השינה של יום שישי, ואחדים השכימו להתארגן לבלות סוף שבוע בחיק המשפחה.

במבואה עמדה מורן (כל השמות בכתבה בדויים), בחורה בסביבות העשרים פלוס, עטויה במגבת ואוחזת בידה תיק רחצה. משראתה את ד"ר מנדלוביץ היא התפרצה לדו-שיח בינינו והתחילה לדבר. הדבר דמה לפתיחת שסתום, הכל פרץ החוצה בשיטפון של פרטים. מורן סובלת מקושי התארגנות מחשבתית ומתקשה להתבטא. במשך דקות ספורות היא מסתרבלת במאגר מילים רק כדי לומר שהמקלחות תפוסות. כעבור כמה דקות הגיעה שולי, לבושה בג'ינס וטי-שרט, והחלה מרבה תחנונים לדוקטור שיביא לה פס יציאה. הרופא התנצל ואמר, כי במידה ותוך שעה לא תקבל את האישור הוא ישחרר אותה. אך התשובה הזו לא סיפקה את שולי, שהייתה קצרת רוח והסתכלה עליי במבט מיואש: "את רואה מה זה בית משוגעים?"

מאוחר יותר המשכנו בשביל לכיוון מחלקת המיון. מאחורינו פסעה מישהי שקולה הרם הסב את תשומת ליבנו: "את לא תגידי לי מה לעשות, אני יגיד לו איזה בן-אדם הוא". הסתובבתי לאחור וראיתי שוב את מורן, רק שהפעם היא לא דיברה אלינו או למכשיר נייד, אלא לקול הפנימי אותו היא שומעת. עד מהרה נמוגו הקולות. תוך כדי הליכה נזכרתי באחת ההרצאות של ד"ר מנדלוביץ, שבה ניסה לתאר לנו את הרגשת הסכיזופרן. אנשים הלוקים במחלה זו סובלים ממחשבות שווא, ולא מפיצול אישיות כפי שנהוג לחשוב. נסו לדמות מצב בו אתם יושבים במשך שעות עם ווקמן, ובו קולות הדומים לאלה שסכיזופרנים שומעים. האמת היא שצעירים ומבוגרים, מדוכאים וסכיזופרנים, כולם כאן מאותה סיבה: תחושת סבל נוראית, והרגשה שאף אחד בעולם אינו מבין אותך.
המוסד הפסיכיאטרי מעניק לפגועי הנפש הגנה מפני פגיעה עצמית. כמו כן, בית החולים מציע הגנה מפני הלחצים של החיים. המאושפזים בו לא נתונים לסנקציות חברתיות, ונוצרת תחושה של חירות להגיד כל מה שאתה חושב, ולהעז לעשות כל מה שעולה על הדעת.
הגענו למחלקת מיון. במחלקה זו מאבחנים את המחלות, ומחליטים לאיזו מחלקה לשבץ את האדם הזקוק לעזרה. דקות ספורות לאחר ששהינו במחלקה, הכרנו את סיטלנה. "אתה דוקטור?" היא שאלה. בשל שפתיה היבשות והרועדות (תופעת לוואי של התרופות), התקשיתי להבין את דבריה. דבר אחד היה מוזר: היא מספרת שהגיעה לכאן כי רצתה לעזור בבסיס הצבאי בו היא משרתת. כשהתבקשה לפרט היא סיננה בין שיניה: "סתם, סתם, לא משנה". מיד היא סובבה אלינו את גבה והמשיכה לדרכה, ובאותו רגע לא היה ספק שזהו לא "סתם".

כשחזרנו למחלקה ג', כל המטופלים היו כבר ערים ומכונסים על הספסלים בדשא. גידי, מטופל מבוגר חובש כיפה ועדיין לבוש בפיג'מה, ישב שפוף על הספסל, מתיש את כולם בפטפוט בלתי פוסק על אחותו שנפטרה. כשהוא לא היה סנטימנטאלי, פניו לא הביעו שום רגש בהתאם לנסיבות. שותפו לספסל לא היה אלא גאון מתמטי שניסו לגנוב לו רעיונות מהראש, וממולו התיישב לואיס, מהנדס במקצוע (לדבריו לפחות), שאושפז כי הרביץ לשוטרים ושוב "לא משנה למה". "ומה איתך? למה את כאן?" הוא שאל אותי. סטודנטית של ד"ר מנדלוביץ, השבתי. ובאיזו מחלקה אתה? "אני במחלקה הסגורה", ענה. "אני נוטה להתקפי זעם והתפרצויות, והפסיכיאטרים טוענים שאני סכיזופרן".

מאוחר יותר באותו הבוקר חזרתי למשרדו של ד"ר מנדלוביץ, הממוקם בצריף מופרד ממחלקתו, להעלות על הכתב את הביקור שלי. משיחת טלפון שקיבל נוכחתי לשמוע שמעבר לטיפול המקצועי והעבודה השוטפת, מופעל על ד"ר מנדלוביץ לחץ אדיר גם מצד משפחות המטופלים. קרובה של אחת המטופלות התקשרה לוודא שלא תקיים מגע מיני עם אחד המטופלים, שלטענתה משכנע אותה לקיים עימו יחסים. התחנה האחרונה הייתה צריף שהוא מעין תחנת שיקום של המטופלים. כשהמטופל בשלבי החלמה, הצוות הטיפולי מכין אותו לשחרור וליכולת תפקוד בעבודות משק בית, גינון וכדומה. משך השהייה הממוצע במוסד הוא בין שלושה חודשים לחצי שנה, כשההשקפה הרווחת היא שלא צריך לנסות 'לנרמל' את המטופל, אלא לאפשר לו להתפתח עם מה שיש. בחלק מן המקרים הטיפול מסתיים כשהאדם עדיין פסיכוטי, אך מצליח לתפקד בחיי היומיום. כלומר, כשמהות חייו של הפסיכוטי היא שהוא גיבור שהציל אלפי אנשים ממלחמה, לא בהכרח ייקחו את זה ממנו.

מצד אחד, למטופלים יש חופש מוחלט לעשות כרצונם, כי הרי אין שכר ועונש על התנהגות לא ראויה. מאידך קיים משטר חיים קפדני המזכיר בסיס צבאי. במשך ימות השבוע משכימים את המטופל לתחילתו של יום טיפוסי, המתחיל בארוחת בוקר ונמשך לפעולות תרפיה מגוונות באמצעות הבעה ויצירה, עד לארוחת צהריים. לאחר מכן, מתקיים דיון קבוצתי בנושאים שונים. באחד הדיונים שערך ד"ר מנדלוביץ עם מטופליו, סביב נושא הסטריאוטיפים על מחלות נפש, עלו טענות כי הסיבות לכך טמונות בפחד, בחוסר ידיעה על המחלות ובעיקר בדרכה של החברה להגדיר מיהו המשוגע. הזמן שנותר עד לארוחת ערב מוקדש למנוחה, כשכל אחד בוחר איך להעביר את זמנו הפנוי.
בישראל כאחוז אחד מן האוכלוסייה סובל מסכיזופרניה, כעשרה אחוזים סובלים מהפרעות אישיות ורבים אחרים מאובחנים כחולי נפש הדורשים אשפוז ממושך. ברגע שיצאת מהארגון, אתה מקבל תעודה לכל החיים אשר מחתימה אותך. שכולם יידעו שהיית שם. אצלנו זה תעודת סיום תואר אקדמי. אצלם זה תעודת שחרור ממרכז לבריאות הנפש. אף אחד אינו מודע לשיגעון הפנימי שלו. אולי רק בזה אנחנו שונים מהמשוגעים.

Teza1@walla.co.il