עם-סטף

הישראלי מכור לחרדה. קשה לו להיגמל מממנה. פגרה לא ארוכה של שקט, לאחר שלוש וחצי שנות פיגועים, עלולה לערער את שיווי משקלו. מצב של איזון רגוע אינו מתאים למי שהאטרף והתזזית השתלטו על תודעתו. לפיכך, כשמפלס הדאגה יורד מיד מופיע צורך בחרדה חליפית. ואם אין חרדות באופק - ממציאים אותן.

הפעם נמצאה הגאולה בדמות כלבי האמסטף. נשיכותיהם וסיפורי האימה שהלכו ותפחו אודותם, הם כאדולן המונע את בוא הקריז. אמסטף אחד שגרם לאסון נורא כשנשך למוות פעוטה ועוד אמסטף שנשך ילד אחר הם סיבה לזהירות רבה, לא לחרדה לאומית כמו זו העוברת עלינו כעת. יום לאחר האסון שודרג כל כלב פודל והפך לזאב נשכני; התחש קיבל מימדי דוברמן והקוקר ספאנייל נראה כמו רוטוויילר. מאז כלבם של בני בסקרוויל, לא ידענו אימת כלבים שכזו.

החשש מפיגועי אמסטף התניע את התרגולת הקבועה. שר החקלאות ישראל כץ מיהר להורות על סיכול ממוקד של הכלב המפגע, כדי להקדים את הדיון בבג"ץ שנדרש לעכב את ההוראה. אמסטפים עם דם על השיניים נעצרו מיד ואמסטפים מבוקשים לחקירה הובאו למעצר במכלאות הווטרינריות. בעלי אמסטפים החלו נוהגים בהם כבשוהים בלתי חוקיים: מחביאים אותם במקלט, מעלימים אותם כאילו אינם שלהם. בקרוב יוקמו מחסומים ומכוניות החשודות בהסעת אמסטף במושב האחורי, לא יורשו להמשיך בדרכן. רווח לנו, חזרנו לשגרת פיגועים. ואולי בהלת האמסטף נראית כחרדת פיגוע לא רק בגלל הכמיהה הפסיכית לשגרת חרדה, אלא גם בגלל תחושת הנבגדות: נשיכת המוות באה ממי שהבטיח להיות בן ברית נאמן החי עמנו בשלום. בדיוק כמו בפיגועי הטרור.

ריבוי הכלבים ושאר חיות מחמד בארץ, על תעשיית הפינוקים הנלוויית להם – דליקטסים, מספרות, פנסיונים, שירותי רפואה פרטית, אגודת "תנו לחיות לחיות" - היא תופעה המלמדת הרבה על "המצב הישראלי" כמיקרו קוסמוס של החברה המערבית. הצורך של רבים מאתנו בכלב כ"ידידנו הטוב ביותר" - על משאבי הכסף והזמן הכרוכים בגידולו, על קביעת חלק מסדר יומנו לפי צרכיו הביולוגיים - מעוררת תהייה: האם מדובר רק בשעשוע, או שגם בצורך הולך ומתעצם למלא חסך של קשר חברתי, להתמסר למישהו שאיננו צאצא ביולוגי שלנו.

בחברה שאזרחיה נעשים זאבים זה לזה ולא ערבים זה לזה, הפך הכלב למפלטה של הסוציאליזציה שלנו. האם במקרה אגודות לטיפוח חיות מחמד עולות כפורחות דווקא בתקופה בה החברה שלנו כל-כך מתנכרת לחלשיה, או תרה בבהילות אחר הקוד האתי שיתיר לה לקצר את חייו של החולה? הרי כך נוכל להתפנות במצפון נקי לעצמנו וכן – גם לכלב שלנו.