הטרולים של מס הכנסה ועיכוב הליכים

אתמול מס הכנסה מסמרו צו של ביצוע פעולה בכוח על דלת ליבו של אבי. סכום של 881.767 שקלים נרשם למטה על הדף בסכום לתשלום והוא, שנשימתו נתקצרה מכל אות שנכתבה על הצילום הדהוי שבלטה בו, בעיקר המילה בכח, הספיק להתקשר אלי ולאמר לי שאולי הם יבואו היום לעקל את הדברים. אבי לקה בליבו לפני עשר שנים, ובימים האלה הביטוח הלאומי הכיר בו במאת האחוזים.

התקשרתי למרכז הגבייה של ההוצאה לפועל ובמקום הטון המקצועי, המדוד, שיוצר בכל הברה שק מלא בבטחון עצמי, התפרק קולי את תוך לחישות קטועות. "תקפיאו הליכים, הוא עוד יכול לחטוף התקף מדפים כאלה, מגובים עם שוטרים שדופקים לו על הדלת לקחת את מה שנותר מ 72 שנותיו"....

נרדמתי אתמול בת 14 שהולכת לריב עם עורך דין ירושלמי ברח' רמב"ן, להתחנן שישחרר את אימי מהמעצר על חוב של 800 ש"ח לבית חולים הדסה עין כרם, טוענת את כל הטיעונים שבעולם רק כדי לראות מולי פנים ממוזגות, קפואות ועייפות ממסכנות לא רלוונטית של עשרות אחרים שבעבר גם הם התחננו כך.

קמתי בבוקר בת 15, נבהלת מהשוטרים שעלו דרך המרפסת הקטנה של הבית בגילה, פרצו פנימה, חולמת שיום אחד מישהו יעלה באש את ההוצאה לפועל וישרפו להם כל המסמכים, או שאולי פשוט יחליפו את מיקומם של האפסים, או אולי מישהו יתקע להם את המחשבים.

בגבעת שאול, השגתי שוב את גילי ברחוב כנפי נשרים, עשור חלף ביעף בזכרונותי עם כל צעד. התהלכתי כדי לחפש את פקיד השומה ועוזריו הטרולים כדי שיורידו מאבי את קללתם הפיקטיבית בת המאות אלפי שקלים שאולי הוא הרוויח פעם פעם, לפני שהוא עשה את השטות הגדולה של חייו והגיע לארץ הזאת, מסרב בגאוה ציונית לקבל את סל הקליטה.

במקצועיות מה דיברתי עם פקידת הגבייה הראשונה, ששלחה אותי לקומה השלישית שלא יכלה לקבל אותי כי לא היה ברשותי יפוי כח נוטריוני, למרות שאני מטפלת בתיק וזה כתוב במחשב, והמסכה המקצועית החלה להקרע מעל פני כשנשלחתי אל הוד רוממותה, פקידת השומה. המלכה של השעות הקרובות בחיינו.

ואז מול המזכירה, פתאום התפרצה לי מתוך הגוף אותה טקטיקה ישנה, חייתית אמיתית, להפוך את השולחן, כי בעצם רק זה יעזור, רק זה יעצור אותם. אבל מרוב זעם, לא יכולתי לכעוס, ודמעות התפרצו להן, כאילו מנסות להגן עלי בחומת מים אל מול הביורוקרטיה הדוממת. ובאותו רגע זה לא שינה שאני עורכת דין, ושטיפלתי במיליון בעיות, דיברתי עם אלף רשויות, סדרתי לכולם את העניינים. עמדתי אצל עוזר פקידת השומה המומה ממחשבותי שלי. על כל אלה שאין להם במקרה בת שתבוא ותצעק, תטען טענות, תהפוך שולחנות, כי מי בעצם הם בכלל פקידי השומה ביחס לחוקרי השב"כ וקציני המשטרה שמולם אני עומדת כל יום.

אני חושבת על כל אלו שאינם יודעים לקרוא, כל אלו שהבנקים מעיפים אותם מהבתים עם גדוד של שוטרים, או אולי גרוע מכך, גובים פרטיים, על כל האנשים שמעדיפים במקום קנסות לרצות מאסרים, וזה גם אם רק מדברים על היהודים. חושבת על כל המתנדבות והפעילים שמנסים לסייע, מתעייפים ומתמרמרים, תולשים שערות ראשם מרב תסכול והבעיות החמיצו ליבם, וגם למרות שיש דרך אחרת ויש פתרונות, הם לא מסוגלים כבר לראות. ועל כל אלו שמחליטים לשתוק ולחוות יומיום אפור ונטול שמחה אצל מעסיקים עושקים, רק כדי לא להתעסק עם השדים של הביורוקרטיה, ועל זה שאני בעד, אני מאלו שבעד מס הכנסה, אך לעולם לא אשלים עם דרכי הגבייה.

אני מתבוננת באיש מולי, פקיד מס הכנסה בכיר ורגוע ואומרת לו, "אתם עוד תהרגו את האבא שלי, הוא מפחד יותר מכם, מאשר כשיש יריות מבית גאלה והליקופטרים של הצבא מעל הראש. על קללת החוב הפיקטיבית שלכם, הוא מאבד שנות חיים, מאבד מילים, חרד מהטפסים, השוטרים והמעקלים שגם כשהם הולכים הם פוקדים את חלומותיו."

הוא מקבל את הטענות שלי ובסוף אומר שהקרן היא איזה חוב משנת 86בסכום של 887 שקלים ולכן הוא יעכב את ההליכים.

עדיין לא כתבתי על משפחתי, עין חיצונית לא שזפה מילה אחת על גובי הכספים של משטרת ישראל שמשרתת את הבנקים, שעשתה כל אשר לאל ידה להרוס לי את המשפחה, אולי לא אישית, אבל בהחלט בכוונה, לפחות הם לא נחלו הצלחה.

והיום, היום, החלטתי לכתוב את הדברים. יותר מהכל כי זו לא בושה להיות נרדפים, נחרדים, הפוכים ועניים כשהארץ הזאת שחושפת שיניים על אזרחיה, בעיקר אלו שאהבו אותה עד כלות, במן תמימות כזאת, בלי לדעת על כל העוולות, מבלי לחשוד בכוונות, אלו שחשבו שיהיה פה מן קיבוץ גדול והיו מי שדאגו להאכיל אותם באשליות.

אולי זו אפילו גאווה יתרה שאנחנו בכלל מצליחים להרים ראש, שאנחנו קמים בבוקר, שאנחנו עובדים וחולמים ויודעים שעולם אחר הוא אפשרי, ונאבקים גם לנסות אותו.

אולי כי לכל אחד במדינה הזאת, יש איזה סיפור לא סגור איתה, במיוחד אלו שהלכו וניסו להכיר אותה באמת. אולי כי אני לא יכולה ללכת ברחוב בימים האלו בירושלים המופלאה ולראות את האוברדראפטים שמעיקים לכולם על הנשמה, ואת הכשרונות המבוזבזים מרב יאוש, וכי קשה שפתאום נהיים עניים דווקא עם שקרי הצמיחה, וכמויות בלתי נסבלות של ביקורת והאשמה ופתאום נהיים נרדפים, ובאמת קל יותר למי שכבר עבר את החויה מתישהו בחיים. לפחות הוא יודע שזה לא הוא, או הגורל או המזל או אלוהים.

אז החלטתי שלא להיות שותפה לחברת הראוה שבה הכל בסדר והכל נפלא, אלו החיים האמיתיים. מפגש עם הטרולים של מס הכנסה ועיכוב ההליכים.


יעל ברדה היא עורכת דין בחטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים

המאמר פורסם באתר העוקץ ב-22/6/2004.