תוגת השבת

הציונות כתנועה לאומית חילונית (לכאורה) ביקשה לחבר בין קהילות יהודית שונות שבמשך מאות שנים (ע"פ המיתוס מאז גלות בבל) לא ניהלו ביניהן כל קשר. מובן שהקשר בין הקהילות הללו -בין יהודי במרקש ויהודי בפולין- היה יכול להתהוות רק באמצעות מיתוסים הקשורים לממלכות העבריות העתיקות ולדת היהודית. לכן הציונות השתמשה בחגים וסמלים יהודים-דתיים. לא מאהבה גדולה, היא היתה זקוקה להם כתרבות משותפת של הלאום המתגבש.

החילוניות הירושלמית אליה נולדתי לא הבינה כיצד היא אמורה לנהל את השבת. לפעמים ישבנו בבתי-כנסת, לפעמים לא. לפעמים לבשנו לבן ולפעמים "קרוקר", בילדותי קראתי את עגנון וגנסין לא כחלק משרשרת תרבותית אליה אני קשור אלא כסיפורי מעשיות מתורגמים משפה אחרת, ערטילאית. לא התענגתי על הדומות - דווקא על השוני.

כילד חשתי בחגיגיות ההיסטורית של השבת, שיננתי את תולדותיה, אלא שבהווה, בפרבר ירושלמי בורגני בעל יומרות סוציאליסטיות, היא היתה סימן ריק. כילדים חיפשנו אופק לממש את השבת, להעניק לה משהו מהלובן והקדושה שהיו בה פעם. האסטרטגיות שלנו היו אחרות כמובן: טיולים משונים בחיק הטבע, מפגשים למשחק דגלים, נסיעה למדבר יהודה להעיף טיסנים באוויר, נזקקנו למסורת, כלומר לאיזה תוכן של שבת שילווה אותנו מדי שבוע, טקס קבוע שנוכל להיאחז בו.

כאשר השתחררנו מהצורך הזה למדנו לקבל את השבת כיום שבו של מרגוע לנפש העובדת. אלא שלפחות הנפש שלי סוערת והומה בדיוק כאשר אני כולא אותה במרגוע. פואד ע'גמי מצטט הוגה ערבי שקבע פעם:" האדם הוא בעיה", ובאותו אופן השבת היתה לבעיה. כאשר דרי הבית נפוצים לכל עבר, הילדים עוזבים, ההורים לפעמים נשארים ביחד, לפעמים מתים לבד, השבת מתקבלת כאירוע שאמור להחזיר אותך לשבט. העמדה הזו גורסת שכל השבוע אתה נאבק בתלאות העולם, והשבת משיבה אותך לנקודת המוצא, מכורבל על כורסת הילדות בסלון, זולל את מאכליה של אימא. איכשהוא השבתות האלה תמיד חוזרות לזלילה, לסביאה. פעם ישבתי בסעודת-שבת בבית חבר, ופתאום הבנתי שרק ממבול ההערות העוקצניות, התת-קרקעיות, הרמזים הסמויים, האכזבות הקטנות והחשבונות שלעולם לא נגמרים, אפשר היה לפרנס כרך שלם - השיבה הביתה היא מדומיינת, הבית אליו אתה חוזר הוא אף-פעם לא הבית שמשורטט בתודעה שלך. כאשר השבט הגרעיני מתפזר השבת הופכת לנקודה של עימות: אין שום דבר קליל בשיבה הביתה, היא עמוסת-זיכרונות, צרורת חשבונות וגם ההווה מספק מהמורות למפרע.

המון חילונים צעירים נגררים לבית-ההורים - הצורך לייחד את השבת מוביל אותם אל כור מחצבתם, לפעמיים חולפות שעתיים והם כבר בועטים ומייללים, מתחננים להיחלץ. אם אין מרגוע, גם אין מרגוע בשבת, והדבר הגרוע ביותר הוא להאמין שהעולם רוגע עכשיו, אנשים מבלים בנעימים, ורק אתה מפרפר לך בבית ההורים.