ילד, מלשון הולדה

אימוץ ילדים הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר, גם לגבי אנשים שלא התעסקו בו באופן אישי מעולם. נושא זה עשוי לעורר בכל אחד מאיתנו תחושת בסיסיות מאד של צורך בהשתייכות, באמון ובהגנה. להזכיר לנו מה המשמעות של הורינו כלפינו ומה מקומנו ביחס לילדים שלנו. הנושא עלול גם לעורר מרבצם חרדות נטישה ישנות, חוסר בטחון, עמימות ואולי גם כעסים ואכזבות. לא ייפלא איפה ש"כל הארץ" רועשת בעקבות פרשת התינוק המאומץ, שביום ראשון הקרוב אמורה להתקבל בה החלטה סופית.

אימוץ ילד, הוא אקט המבוסס על צורך עז לממש הורות, צורך שהוא אגוצנטרי ו אגואיסטי, הרשום אצל רובנו במערך הגנים (כמו אצל חיות אחרות...), אך בהתבצעו הוא גם אקט עליון של חמלה, חסד, מסירות, התמסרות - וכמובן אהבה גדולה.

במקרה הנדון, אין ספק שהשנה הראשונה בחיי הילד, היא שנה קריטית. הבריאות הנפשית של הילד והחוסן הפסיכולוגי של ילד המריבה, תשען בעתיד על אותה שנה ושלושה חודשים שזוג ההורים המאמצים בפוטנציה העניקו לו. הם אלה שיעצבו את אישיותו ויתנו את הבסיס לאמון שלו בבני אדם ובעולם הסובב אותו. עם הכוונות הטובות שלהם, עם ההשקעה, הדאגה והאהבה שהעניקו לילד - נראה שאנשים אלה זכו בילד ביושר, וטוב ונכון יהיה לילד אם יישאר אצלם לתמיד. להוציא היום אותו מרשותם זהו אירוע טראומטי לילד, וכמובן גם להורים. רוב הציבור מזדהה איתם, כואב את כאבם ומוכן אפילו להלחם יחד איתם על זכותם להמשיך להחזיק בילד.

אני חוששת שבצד המניעים הפסיכולוגיים הלגיטימיים והנכונים שמגייסים לצידם התומכים בהורים המאמצים, ייתכן שחלק מהתומכים, אולי אפילו באופן לא מודע, פועלים מתוך כעס על האם ה"נוטשת" ועל האב ש"לא ידע" ורצון להעניש אותם. אלו תחושות אלה הו אנושיות בהחלט, אולם אסור להניח להן לקבוע את גורל הילד.

אין ספק שאימוץ היא זכות גדולה ומופלאה. זכות המקיימת ילד לא רצוי, או אפילו אבוד. זכות שבוראת יש מאין הורות, שהופכת יחידים למשפחה. אולם כל זה טוב ויפה כל עוד ההורים של הילד אינם בתמונה, מסיבות אלה ואחרות. כאשר ההורה הביולוגי, כל אחד בנפרד או שניהם יחד, רוצים ומסוגלים לגדל את הילד, ואפילו נלחמים על כך, התמונה משתנה. נכון, במקרה שלפנינו יש להניח שההורים המאמצים עשויים להעניק לילד בית טוב - אולי אפילו טוב יותר ובטוח יותר מזה של ההורים הביולוגים: הזוגיות שלהם נראית יציבה וברורה והילד כבר בילה איתם את חמישה עשר החודשים הראשונים – והמעצבים – של חייו. שלא לדבר על הטראומה שבעקירתו - לו ולהוריו המאמצים.

הכול נכון, אך יחד מנגד יש שני נתונים שאי אפשר להתעלם מהם: חוק המדינה וחוק הטבע. טוב או לא, נכון או לא, נכון להיום החוק בישראל מאפשר לאם להתחרט על מסירת הילד בתוך תקופת זמן שעדיין לא חלפה, במקרה הזה. כדי לפעול בניגוד לחוק צריך סיבות כבדות משקל, שמי שבקי בפרטי הפרשה ובדק את ההורים הביולוגים לא התרשם שהן קיימות.

החוק אינו שרירותי. הוא מעוגן בהגיון, בחוקי המוסר, בהלכה היהודית ובנורמות החברתיות - ובטבע. חוק זה מתבסס על ההנחה היסודית שילד שייך, בראש ובראשונה, להורים הביולוגיים שלו. ולכן החוק קובע את זכותם של הורים לגדל את ילדם וזכותו של ילד לגדול עם הוריו מולידיו. ילד נקרא ילד על שום ההולדה. זהו הבסיס להיווצרותו ולקיומו. רק הוכחה של קיום אי מסוגלות הורית עד כדי סיכון הילד יכול למנוע מילד לגדול עם הוריו.

לכן בלב כבד, ותוך הסתכנות בהבעת דעה לא פופולארית, אני חושבת שאם בית המשפט יחליט שיש להחזיר את הילד להוריו הביולוגיים, יש להשלים עם כך. במקרה כזה, ליבנו ייקרע עם המשפחה המאמצת, אך אני מקווה שלמרות הטרגדיה תדע משפחה זו להתעלות על עצמה וכאבה ותעביר את הילד בצורה החלקה ביותר למשפחתו החדשה-ישנה. בשכר זה תקבל אהדה ותמיכה מכל הציבור, ואני תקווה כי גם בורא עולם וגם שירותי הרווחה בישראל ידאגו לפצות אותם בהקדם.


ד"ר זהבה כספי היא פסיכולוגית קלינית בכירה וחברה בעמותת "עתיד הילדים" שעוסקת באימוץ ילדים מחו"ל. לעמותה לא היה כל קשר לפרשת התינוק המאומץ הנזכרת במאמר.