הצד השני של העצמאות

אחד מכל חמישה מתושביה של ישראל יתקשה מאוד לחגוג את יום עצמאותה ה-53. מה שעבורנו הוא עצמאות, עבורם הוא האסון הגדול, מה שבשבילנו הוא יום השחרור, עבורם הוא יום הנכבה, החורבן. 50 שנה לאחר המלחמה, ולאחר שרבים מהם גורשו או ברחו מבתיהם, לא מפסיקים הערבים תושבי ארץ-ישראל מלהתגעגע לאדמתם. עבורם יום העצמאות הוא קודם כל סיפור העקירה, סיפור חייהם, נפקדים-נוכחים בהיסטוריה של מדינה בה הם חיים, אך הוגדרה עבור היהודים.

העמותה להגנה על זכויות העקורים, המהווה ועדת משנה של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, הפיצה השנה הודעה הקוראת להחרים את כל חגיגות יום העצמאות. את אלו שיתעקשו לחגוג, מכנה העמותה "זנבות ומשתפי פעולה".

אירועי הנכבה נחלקים לשניים: האירוע המרכזי, תהלוכה שתצא מהכפר יפיע שליד נצרת לכיוון אדמות הכפר הנטוש מעלול. הצועדים ישאו כרזות ועליהם שמות כל הכפרים הנטושים מאז 1948 ותמיכה בזכות השיבה. סמוך לחלק מהכפרים הנטושים יתקיימו אירועי זיכרון ומחאה. השנה אמורים לקחת חלק באירוע גם יהודים מעטים.

יום הנכבה מצויין באופן רשמי במגזר הערבי מאז 1997. אז השתתפו אלפים בכנס בכפר גאבסיה בגליל המערבי. הם ערכו עבודות שיפוץ סמליות של מה שהיה מסגד הכפר ולאחר מכן נערכו במקום הופעות זמר ומחול. מי שעומד בראש העמותה המארגנת את האירועים מאז, הוא עו"ד ואקים ואקים, בעל משרד לעריכת דין בנהריה.

ב-1948 החזיק אביו של ואקים ב-240 דונם בכפר אל בסת, סמוך לשלומי. עם התבוסה במלחמה, הוא נמלט ללבנון, ממנה הסתנן חזרה לישראל. אביו של ואקים מוגדר בישראל כנפקד. ככזה, על פי החוק, הוא אינו יכול לדרוש בעלות על אדמתו. ישראל מציעה לנפקדים סכום כסף תמורת ויתור על כל דרישה עתידית. ואקים, כמו מרבית הנפקדים – "עקורים" בלשונם – לא מוכן לוותר על דרישה זו.

על אדמות הכפרים הוקמו ישובים יהודים, רבים מהם מיזגו לתוכם את שמו המקורי-הערבי של הישוב. כך למשל מגדל-מג'דל, קדיתא-קדישא, קיבוץ כברי-כפר כברי, בצת-אל בס'ת, עמקה-עמוקה ורבים אחרים. חלק מהכפרים הנטושים מוגדרים כשטחים צבאיים. למרות זאת נוהגים רבים לפקוד אותם מדי שנה ולטפח את המורשת המשפחתית.

אלו מהעקורים שחזרו לישראל מצאו לעצמם בית חלופי. במגזר הערבי הם זוכים למעמד מיוחד, שלא לומר אליטה. בנצרת וטמרה למשל, שליש מתושבי העיר הם צאצאיהם של עקורים. רובם ככולם שומרים על קשר עם מי שהיו שכניהם.

כמעט בכל ישוב ערבי היום מתגוררים עקורים. כמה? תלוי מי סופר. על פי מדינת ישראל, מספר הפליטים ב-48' הוא 450 אלף. על פי נתוני האו"ם מדובר בכ-700 אלף. ואקים מדבר על מיליון איש, תושבי 531 כפרים, שגורשו "במסגרת תכנית רשמית שנועדה לטהר את האזורים בהם היה רוב ערבי. כשזה לא הספיק, גם בוצעו מעשי טבח. עבורנו זו שואה. אנחנו לא נוטים להשתמש במילה הזו בשל הקונוטציה שלה, ובכל זאת עבורנו זה האירוע המחריד ביותר של העם הפלסטיני. זה צידה השני של עצמאות ישראל".

הצעירים - דור שני, שלישי ורביעי לעקורים – לא מדירים רגליהם מהמאבק. הם ישתתפו באירועי הנכבה, הם גם אלו שהשתתפו באירועי אוקטובר. "הרצון הזה לחזור לאדמה, הקשר לאדמה, אינו רק נוסטלגי", מסביר ואקים, "זו בעיה קיומית".

לדבריו, מצוקת הדיור והעובדה שמאז 48' לא הוקמו יישובים ערבים חדשים (מלבד עיירת הבדואים רהט בדרום) מחדדת את התסכול. "המצוקה היום היא עניין כלכלי שמחזק את האלמנט ההיסטורי. כל צעיר שאין לו בית לבנות, יודע שמשפחתו לא איבדה רק נכס רגשי אלא גם נכס כלכלי". לדבריו, העובדה שהמדינה עד היום לא לקחה אחריות רשמית על בעיית העקורים רק מחריפה את התסכול.

- ובכל זאת, אתה חי בישראל. יום העצמאות הוא רק יום חורבן עבורך?

"לא פעם מנסים להביך אותי בשאלה האם אני מכיר במדינת ישראל. ואני עונה, האם מתקבל על הדעת לדרוש ממישהו להכיר במדינה שרואה בו נפקד? המדינה לא מכירה בי, אז האם אני מכיר בה? האם אנחנו אזרחים של ממש כאן, או רק משלמי מיסים? לצערי במגזר היהודי יש הרבה בורות בכל הנוגע לנעשה לעקורים. פרופסור יהודי אחד אמר פעם שהעקורים הם הסוד הכמוס ביותר בתולדות מדינת ישראל. לצערי, נדמה לי שהוא צודק".