אף פעם לא הייתי בניו יורק. בעיתונות קוראים לווידוי מהסוג הזה "גילוי נאות", למרות שלדעתי אין שום דבר נאות בלדחוף את עצמך לפסקה הראשונה של הכתבה. אבל נעזוב זה. אף פעם לא הייתי בניו יורק, ולכן אין לי מושג אם מה שאני הולכת להגיד הוא בכלל רלוונטי. שתבינו, אני עומדת לקטול את החדשה של "פוקס", פרסומת המבוססת כולה על ה"גרוב", ה"פאנק", ה"קטע" של העיר הגדולה. תגידו : "בניזרי, מה קורה, אף פעם לא היית בניו יורק, אז תסתמי". והאמת היא שאין לי מה להגיד לכם, פרט לזה שאני פרה פרובינציאלית, שתמיד הייתי, ושזה אף פעם לא מנע ממני מלנפנף בדעתי.
ודעתי היא שהחדשה של "פוקס" שווה לתחת. וכאילו לא די בכך, אוסיף ואומר גם את זה: מי שעשה אותה, גם הוא מעולם לא היה בניו יורק. תאמרו "עכשיו לכלכת, הרי הקמפיין הזה צולם כולו ברחובות ניו יורק!", ואני אומרת: כבר היו דברים מעולם. אולי צילמו אותה על איזה גג בהרצליה פיתוח. אולי שלחו איזו שחר סגל ג'וניור שיצלם במנהטן לבדו. ואולי הקופירייטר של השוס הזה דווקא כן היה בניו יורק, אבל פעם, כשוודי אלן עדיין היה יושב כל לילה ב"איליינס". מכל צד שלא תסתכלו על זה, לא יכול להיות שהפרסומת הזאת מעודכנת. יושב עליה עובש בכמויות שלא היו מביישות את התחתונים של פאולה עבדול (סטרייט אפ נאו, בייבי, נכון שזאת היתה פאזה מיותרת בחיים של כולנו?).
למאחרים, תזכורת. קמפיין "פוקס" מבוסס על שתי פרסומות. בראשונה - ניקיטה דה לה שמאטע רודפת אחרי צעיר ברחובות ניו יורק. בסוף היא מפשיטה אותו באיומי נשק חם, כי היא אספנית סדרתית של טי שירטים של "פוקס". בפרק ההמשך אנחנו רואים חבורת ילדים מנגנים על כלי הקשה מאולתרים: כל מיני מכסים של פחי זבל, נדמה לי שאולי גם חולדה מתה אחת (מי אמר הקמפיין של פרינגלס ולא קיבל?). כך או כך, השוטרת מופיעה, שורקת, והילדים מתפזרים לכל עבר. עיר קטנה ניו יורק, כולם כבר שמעו על השוטרת שאוהבת חולצות מכוערות מישראל.
והתוצאה - אללה יסתור. האמת היא שבהתחלה לא הבנתי מה כל כך מפריע לי בפרסומת הזאת. אז נכון, הקונספט הוא לעוס (שוטרת שובבה, נו באמת, מאיפה ההשראה, מסרטי חצות של הכבלים?), אבל כל השאר בסדר. השיר המלווה נחמד (של להקת העוללות הבריטית השוגאבייבס), השחקנים סבירים, וגם אין שורה אחת של טקסט, שזה מתכון בדוק להצלחה בפרסומת ישראלית. רק אחרי שבוע, כשמצאתי את עצמי מזמזמת באמבטיה את "סלף קונטרול" של לאורה בראניגן, הבנתי מה לא בסדר. הקמפיין של פוקס מסריח מרוב אייטיז. ולא סתם אייטיז, בציר הארלם 84' לפחות.
לא, באמת, תסתכלו על התסריט. ילדים עושים ג'ם סשן בסבבה? רחובות עם כתובות גראפיטי בכיף? מה יותר ברייקדאנס 3 מזה? מה יותר צ'אקה קאן? כל הלוק הוא נורא שנות השמונים כזה - "תרבות רחוב" תוססת, וכל מיני ילדי רחוב מחאתייים. בחיי, רק חסר שהנגנים הצעירים יתחילו לנסוע על אופני בי.אם.אקס, ואני ישר מחייגת "פלאשדנס-1-800" ומזמינה לי חותלות. אגב, זה נכון שבניו יורק עדיין באופנה לעשות גראפיטי? לא, כי ראיתי בסרטון של "פוקס" כמה כתובות מה זה חתרניות. אם זה מה שקורה בבירת השיק של העולם, בחיי שעדיף כבר לנסוע לברלין. אז נכון, יש שם כל מיני גרמנים טיפשים, שחושבים שמכנסי עור זה עדיין באופנה, וגם פירסינג, אבל זה עדיף על עיר ששואבת את ההשראה שלה מהקליפ של "פאס דה דאצ'י און דה לפט אן סייד" (זוכרים את חבורת הילדים הג'מאיקנים המעצבנת ההיא?).
מה שמותיר לנו שתי ברירות: א. האייטיז המוקדמות חזרו לאופנה, ביחד עם מייקל ג'קסון. ב. יוצרי הפרסומת הזאת מעולם לא ביקרו בניו יורק. במקום זה הם התקשרו לאנשים כמו יוסף לפיד (זה ממדריכי "חץ") ולאה אתגר, שסיפרו להם שניו יורק עיר "נורא עליזה". אחרת איך תסבירו את זה שהפרסומת הזאת היא פשוט קלישאה מהלכת על מה שנחשב פעם ניו יורקי, כאילו לא היה פה "סקס והעיר הגדולה" מעולם?
אז נכון, ניו יורק היא עיר של קלישאות: גורדי שחקים, בייגל עם סלמון, שיק של מעצבים וג'וגינג בסנטרל פארק. ככה לפחות קראתי בטורים של רון מיברג, שכולנו יודעים עד כמה הוא מעורה בחיי החברה של האיסט סייד (אגב, תגידו, זה נכון שבוב דילן עדיין רץ חזק מאוד בניו יורק?). ובכל זאת, מכל זרי הקלישאות הכי נבולים שהפרסומאים של "פוקס" יכלו להגיש לנו, הם בחרו את הזר הכי נבול. גראפיטי? חבורות רחוב? שוטרות בלונדיניות? אולי תוסיפו גם כמה שוטים של מדונה בכפפות תחרה בשביל הפאן? אבל הי, אולי אני טועה וככה דברים נראים בשנת 2001 בניו יורק. כאן קארי ברדשאו, ואתם קוראים את ה"וילג' וויס".
רון מיברג זה אייטיז או סיקסטיז?
25.4.2001 / 12:51