המכורים לערפאת

הוויכוח שפרץ לאחרונה על הערכת אמ"ן ערב אינתיפאדת אל אקצה – האם פני ערפאת לשלום או למלחמה – מזמין כמה תהיות. מדוע היו צריכות לחלוף למעלה משלוש שנים בהן שילמו אלפי אנשים – ישראלים ופלסטינים - בחייהם, כדי שקיומה של הערכה כזו יגיע לידיעת הציבור; כיצד איפשר ראש אמ"ן עמוס מלכא להערכת פקודו, עמוס גלעד, לפיה פני ערפאת למלחמה, להפוך לעמדה הרשמית בשעה שבאמ"ן יש הערכות אחרות?

אך תהיות אלו מתגמדות למול תופעה רבת שנים, הנראית כבר כמחלה פתולוגית: המדובר בחוסר היכולת של חלק מהישראלים להיגמל מיאסר ערפאת, והצורך שלהם להצילו כל אימת שהוא מצוי בשפל עמוק.

זה קרה בתחילת שנות השמונים, במלחמת לבנון, שממנה יצא הראיס לטוניס כגיבור, יחד עם כל הנהגת אש"ף. כך ויתרה ישראל על ההישג היחיד שהיתה יכולה לחלץ ממלחמה אומללה זו; התופעה חזרה על עצמה בתחילת שנות התשעים, כשישראל החזירה את ערפאת למרכז הבמה, לאחר שנודה על-ידי העולם בשל תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. תהליך הצלה זה, שהתחולל בעיצומה של ועידת מדריד, חיבל בסיכוי לנהל מו"מ עם נציגי תושבי השטחים והביא עלינו את הסכם אוסלו על כל השלכותיו.

חלפו-עברו עוד עשר שנים והנה, בשלהי 2004, אנו נמצאים בעיצומו של מהלך הצלה שלישי. ערפאת הדחוי על-ידי רוב העולם, שגם תומכיו באירופה השתכנעו שהוא האחראי ראשי לפרץ האלימות הנוכחי; ערפאת, שבימים אלה רמז אבו מאזן (בראיון בניוזוויק) כי ניסה לחסלו; ערפאת, שקרא בנאום מתלהם לילדים פלסטינים "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים" - אותו עראפת חוזר לככב כפרטנר האולטימטיבי למו"מ: תחילה ב"הבנות ז'נבה" ועתה במוחו של ראש אמ"ן לשעבר, האלוף עמוס מלכא.

מקדמי המכירות של ערפאת מסבירים כי מלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, כלומר שאינתיפאדת אל אקצה נועדה להביא הישגים במו"מ לשלום. זה נכון, אולם גם במלחמה צריך להיות קשר בין מטרה לאמצעים. חיסול חסר אבחנה של אזרחים וילדים בפיגועי התאבדות, או רטוריקה של הסתה פרועה, אינם אמצעים לשכנוע היריב שאינתיפאדת אל אקצה היא מנהרה חשוכה, זמנית, שבסופה יפציע השלום.

אם נכונה קביעתם של תומכי המו"מ עם ערפאת "שהוא יסתפק בחזרתם של 30 אלף פליטים לישראל", מדוע לא הוחל בשיקומם של האחרים הנמקים במחנותיהם? מדוע שלח ערפאת את יועצו האני אל-חסן ללבנון מיד לאחר הטקס בז'נבה, כדי להבהיר לפליטים שם שלא יהיה ויתור על זכות השיבה המלאה? אין תקדים היסטורי לכך שדור רביעי של עם מצוי במצב של פליטות ללא תחילתו של תהליך שיקום, וקשר כלשהו בין טענות לעובדות צריך להיות, הלא כן?!

לו היה מדובר בעדה של נוצרים תמימים, ניתן היה לחשוב שהכמיהה לערפאת היא ביטוי לתפיסה שכדי לכפר על חטאיו, צריך הצד המוכה להגיש למכהו את הלחי השניה. אלא שכאן מדובר באנשים פוליטיים ש"טעותם" העקבית כבר לא יכולה להיחשב לטעות. "טעות" בסדר גודל כזה החוזרת על עצמה, היא מזמן מדיניות.

הייתכן כי התביעה לזכות השיבה של ערפאת היא ביטוי לרצונם האסטרטגי של מי שמכונים בטעות "יונים", בשימורה של אש הסכסוך? שהרי גם למלחמה – לא רק לשלום – יש שני צדדים הרוצים בקיומה. מלחמה היא לא רק סם החיים של ערפאת, היא גם מהווה מקור תעסוקה בלתי נדלה למה שמכונה "מחנה השלום". ציני? סרקסטי? האם יש הסבר אחר להתאהבות הבלתי נלאית הזו בערפאת?

הרבה טעויות טרגיות ידע המודיעין בהערכותיו: ערב ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, באינתיפאדה הראשונה. כשסוף סוף מתאמתת ההערכה באשר לערפאת, מתעקש האלוף עמוס מלכא לומר שגם זה היה בטעות. עניין של הרגל?