מי הרוויח מפינוי גלילות?

ביום שישי האחרון אירע סוף סוף הנס לו יחלו תושבי רמת אביב, הרצליה ורמת השרון. לאחר שנים ארוכות של מאבק נסגרה סוף סוף חוות הגז בגלילות והאיום הקיומי הוסר מעל צווארו של המאיון העליון של מדינת ישראל. אך עוד בטרם כבו מנועי מיכלית הגז האחרונה, כבר החלו קודקודי עיריות רמת השרון ותל אביב להתכתש ביניהם בנוגע לבעלות על הנכס הנדל"ני המוכר בשם פי-גלילות. במהירות רבה יחסית יצא המרצע מהשק, ונחשפה הסיבה העיקרית בעטיה פונתה חוות הגז: לא חלילה דאגה לאיכות הסביבה, או לאיכות חיי התושבים, אלא פוטנציאל ההתעשרות הטמון באזור.

ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, שיכור מניצחונו המוניציפלי, הכריז כבר בסוף השבוע כי בכוונתו להביא את שוויץ לגלילות, לא פחות: הרים מושלגים, אתרי סקי, קניוני ענק והיד עוד נטויה. מיותר לציין שבמקום גם צפויים לקום אלפי יחידות דיור שישלשלו לקופת העירייה מסי ארנונה שמנים מדי חודש בחודשו.

כפי שהתפרסם בוואלה! בשבועות האחרונים, לא כל המומחים סבורים שסגירת חוות הגז הייתה הכרחית, ובוודאי שלא הועילה לביטחונם של כל אזרחי ישראל. לדעת רבים, העובדה שמצבורי גז הבישול יועתקו למקומות מרוחקים כגון אשקלון ואשדוד, ועל כך נדבר מיד, פירושה תנועה מתמדת של מיכליות גז בכבישי ישראל העמוסים (עד כה שותקה המדינה בערך פעמיים בשנה בגלל פקקים כתוצאה מהתהפכות מיכלית. כמה פעמים זה יקרה מעכשיו?). קשה לתאר את עוצמת הנזק שתיגרם בתאונה בה תהיה מעורבת מיכלית עמוסה בגז בישול. אך כל אלה, כאמור, מתגמדים אל מול באר הנפט הבלתי נדלית שנפלה לידיהם של כרישי הנדל"ן עם פינוי האתר.

ויש כמובן את תושבי אשקלון ואשדוד, ש"זכו" במיכלי הגז. מצבם הכלכלי של רוב תושבי ערים אלו והסביבה נמוך בהרבה בהשוואה לתושבי אזור גלילות, ובהתאמה חלש הלובי שהם יכולים להפעיל אצל מקבלי ההחלטות. הערך הנדל"ני של אשדוד ואשקלון חרץ את גורלם להפוך למתקן איחסון הרעלים של המדינה. לפני כמה שנים עמדו גם תושבי ראשון לציון בפני גורל דומה, אך נחישותם של התושבים ושל ראש העיר הצליחה למנוע, לפי שעה, את העברת מצבורי הגז לאזור השפד"ן. נחישות ואמצעים כאלה לא נמצאו אצל תושבי אשדוד ואשקלון. חשוב לציין שאת כל פתרונות האיחסון שמציעה כעת הממשלה, דוגמת האיחסון התת קרקעי שאמור לנטרל את אפקט הסיכון, ניתן היה גם ליישם גם בגלילות, אך כמובן שהדבר לא היה מסייע לפיתוח הכלכלי של האזור (אבל אז מה היה על הסקי, הקניונים ואלפי הדירות?).

אך כל זה מתגמד נוכח המחדל הנפשע המתרחש ברמת חובב. בעוד שמצבורי הגז מהווים רק פוטנציאל לקטסטרופה, ומובילים רק לירידה בשווי האדמות הסמוכות, הרי שברמת חובב מתרחשת לה שואה אקולוגית קטנה, שלא ממש מעניינת את אלה האחראים על איכות הסביבה בישראל, (ולמען האמת גם את כל מי שלא גר שם). השילוב הקטלני של מרחק מהמרכז ואוכלוסייה חלשה - בעיקר בדואים שהמדינה רוצה ממילא להעביר מהאזור - מאפשרים ליצור באזור חממת פרא לזיהום קטלני שאת אותותיו אנו רואים יום יום, ועוד נוסיף לראות.

רק לפני שבוע פורסם ב"הארץ", בחלקו, הדו"ח האפידמיולוגי העוסק במפגעים הסביבתיים והבריאותיים שנוצרים כתוצאה מהחומרים הכימיים המסוכנים הנמצאים ברמת חובב, דו"ח אותו מסרב משרד הבריאות לפרסם במלואו. על-פי הממצאים, שיעור המומים המולדים במערכת העצבים, הלב והשלד הגורמים לפיגור, נכויות, הפלות ומוות תינוקות גדול פי שניים בקרב האוכלוסייה המתגוררת ברדיוס של 20 ק"מ מרמת חובב לעומת הממוצע הארצי. חשוב לציין כי לא מדובר ב"כמה בדואים", אלא ב-350 אלף תושבים.

אין מנוס מהתחושה כי ההחלטה את מי לדון לחיים טובים באוויר נקי וסביבה ידידותית, ואת מי לדון לחיי סבל בשכנות למתקני אשפה וחומרים מסוכנים, מתקבלת על בסיס חוסן כלכלי והיכולת ללחוץ על הרשויות יש לקוות שבג"ץ לפחות יעמוד לצד התושבים שנידונו לחיות בזבל, תרתי משמע.