יש מוצא מההסתבכות בעיראק. חלק 5

הבעיה היסודית של עיראק היא העדרם של עיראקים. בצפון, הכורדים מעדיפים כמעט פה אחד שלא להיות חלק מעיראק, מסיבות מובנות ביותר. שמונים שנות הקשר של כורדיסטן עם עיראק אופיינו בדיכוי ועימות, ומתוכן שנות שלטונו של סדאם חוסיין היו השלב האכזרי ביותר. מאז 1991, כורדיסטן היתה עצמאית דה פקטו ורוב מבין הכורדים העיראקים רואים בתקופה שחלפה מאז תור זהב של שלטון עצמי דמוקרטי והתפתחות כלכלית. ב-1992 נערכו בכורדיסטן הבחירות הדמוקרטיות היחידות בתולדות עיראק כולה. במהלך 12 השנים האחרונות בנתה הממשלה האזורית הכורדית 3,000 בתי ספר (בהשוואה ל-1,000 שהיו קיימים ב-1991), פתחה שתי אוניברסיטאות, והתירה את קיומה של עיתונות חופשית. כיום ישנם עשרות כתבי עת תחנות רדיו ותחנות טלוויזיה בכורדית. עבור הדור המבוגר, עיראק היא זיכרון רע. לדור הצעיר, שרבים מתוכו אינם מדברים ערבית, אין כל תחושה של זהות עיראקית.

העם בכורדיסטן מעדיף עצמאות באופן כמעט מוחלט על פני הישארות חלק מעיראק. תוך חודש בלבד, החל ב-25 בינואר, אספו ארגונים לא-ממשלתיים 1,700,000 חתימות על עצומות שדרשו את עריכתו של משאל עם בשאלה אם על כורדיסטן להישאר חלק מעיראק. זהו מספר עצום, המייצג שני שלישים מן הציבור הבגיר בכורדיסטן.

בדרום, מביעים עצמם השיעים העיראקים, שסבלו מדיכוי ממושך, בעיקר דרך זהותם הדתית. בתחילת מרץ עברתי את דרום עיראק. לא ראיתי כל סימן לתמיכה במפלגות חילוניות כלשהן. אם ייערכו בחירות חופשיות בעיראק, סביר לדעתי שהמפלגות השיעיות הדתיות – במיוחד "המועצה העליונה של המהפכה האיסלאמית בעיראק" (סקיר"י) ו"דאווה" ("הקריאה") יחלקו ביניהן רוב מוחלט במועצה הלאומית.

הג'וקר בסיפור הזה הוא מוקתדא א-סדר, מנהיג ההתקוממות השיעית. אם הוא יורשה להתמודד בבחירות, הוא ללא ספק ייקח נתח מהקול השיעי. אם הוא ייפסל מלהשתתף (או ייכלא או ייהרג), תומכיו ישפיעו קרוב לוודאי על מדיניות המפלגות השיעיות המרכזיות, או לחילופין יפריעו לקיום הבחירות. אף אחת מאפשרויות אלה אינה מקדמת את התקוות ליצירת עיראק יציבה ודמוקרטית.

השיעים אינם דוגלים בהינתקות מעיראק, אולם רבים מהם מאמינים שמעמדם כרוב מקנה להם את הזכות לנהל את עיראק כולה, ולהשליט בה את גרסתם למדינה איסלאמית. הם גם רואים בקשריהם עם שיעים במקומות אחרים חשיבות שווה לפחות לזהותם הלאומית כעיראקים. לשיעים איראנים, כמו האייתוללה סיסטאני ואפילו חומייני המת, יש השפעה פוליטית ורוחנית אדירה בדרום עיראק. תמונותיהם תלויות בכל פינה. ערבים עיראקים שיעים מהזרם המרכזי ביותר, כמו מנהיג סקיר"י עבד אל-עזיז אל-חכים, נוקטים לעתים קרובות בעמדה מאד פרו-איראנית.

הערבים הסונים הם שהיו הלאומנים העיראקים העיקריים, וחלק מן ההתקוממות נגד ארה"ב במשולש הסוני (ששקטה לעת עתה, בעקבות נסיגת צבא ארה"ב מפאלוג'ה) מקורה בלאומנות. הערבים הסונים התרגלו זה מכבר לראות את המדינה העיראקית כחלק מלאום ערבי גדול יותר, ונקודת מבט זו היתה עיקרון יסוד באידיאולוגיה של מפלגת הבעת'. נוכח קץ שלטונם ההיסטורי בעיראק, עשויים הסונים לפצות על מעמדם כמיעוט בהזדהות עם הלאום הערבי הגדול. קשרים עם אוכלוסיות סוניות אחרות עשויות להפוך לחשובות יותר בעיני הערבים הסונים של עיראק מאשר פן-ערביות. כמו ברוב עיראק, גם בקרב הערבים הסונים נראה שהמפלגות הדתיות צוברות כוח על חשבון המפלגות החילוניות.

לקבוצות מוסלמיות סוניות קיצוניות, כולל כאלה שלהם קשרים לאל-קאעדה, יש ככל הנראה חלק חשוב עוד יותר בהתקוממות שאירעה לאחרונה (דבר שמסביר את השימוש הגובר בפיגועי התאבדות, שאינם טקטיקה לרוחם של הבעתיסטים הארציים יותר). באמצעות התקפות על מנהיגים דתיים וחגיגות דתיות של השיעים (כמו לדוגמא הפיגועים הקטלניים במרץ האחרון במהלך חגיגות העשורה בבגדד ובכרבלא וחיסולו, בפיגוע מכונית תופת, של המנהיג השיעי באקר אל-חכים) מנסים הקיצונים הסונים לחרחר מלחמת אזרחים בין שתי הקבוצות הדתיות העיקריות בעיראק.